מין השורה

עברו הרבה מים בירקון מאז שכתבתי לאחרונה. ונשפכו עוד יותר מים לים התיכון מאז שעזבתי את תל-אביב-רמת-גן לטובת קמדן-סנט-אלבנס. תשע שנים ליתר דיוק, חודשיים וחמישה עשר ימים מאז אותו בוקר מטושטש אחרי טיסת לילה, בו מצאתי את עצמי בדירה בגולדרס גרין. בדרך איבדתי את המפתח למזוודה. השותף לדירה, לא נפגשנו לפני כן, התוודה למבחר התחתונים שבחרתי להביא כשפרץ את המנעול העיקש.

לימודי מסטר באלפנט-אנד-קסטל, עבודה בסקיי, עבודה לבד, עבודה באוסף אייג׳נסיז עם רמות אגו שעלו מיום ליום. חבר, שהפך לבעל, אב לבני היקר. אנשים נכנסו לחיי, אחרים לאט לאט התרחקו.
מעבר לארץ זרה נושא עימו אלפי ניואנסים קטנים. זו לא תהיה הגזמה להצהיר שחיי השתנו לבלי היכר. אבל השינוי קורה לאט, לפעמים בלי משים. ורק הטקס ההדור לקבלת האזרחות העלה באוב את העלילה במלואה.

לטקס הגענו מעט באיחור. מה יש, שילמתי יד ורגל, שיחכו קצת. זו יכלה להיות סיבה יותר אלגנטית, אבל האמת היא שבסיבוב בירוקרטי אחרון לפני סוף המנהרה הפנו אותי למחלקה הלא נכונה במחוז קמדן. באולם ישבו כשלושים מהגרים צייתנים. כולם חצי נרגשים, חצי לא מעיזים לזוז, שחלילה מישהו ישנה את דעתו עלינו ויבטל לנו את הזכות. שלום כיתה א׳. כולם לשבת. כולם לעמוד, ראש המחוז נכנס. נושא דברים. אני חצי מקשיבה וחצי מהרהרת איך בכלל הגעתי לכאן. זה באמת קורה? שנים שאני משלמת סכומי עתק רק בשביל לעמוד בתורים, להחקר, להוכיח שוב ושוב שאני זו אני ואין בי שמץ כוונה רעה. במרכז החדר תמונה ממסוגרת של המלכה. שני סידורי פרחים ענקיים מכל צד, וכמובן איזה דגל או שניים. ראש המחוז מדבר על הלוגו של קמדן. שתי ידיים אוחזות זו בזו. וואלה. קוראים לנו אחד אחד לגשת, ללחוץ את היד, לקבל בזו התעודה, לחייך למצלמה והופלה, חזרה למקום. נקסט. זהו, פחות מדקה וזה קרה. המעבר ממהגרת שספק אם מגיע לה לחיות פה לאזרחית מין השורה כל כך מהיר וחסר צורה. ביציע כל האורחים: בעלים, ילדים, הורים גאים לכל מקבלי התעודות. כמעט והאמנתי שהנה יזרקו עלינו סוכריות. ההמנון מתנגן. אין לי מושג מה המילים. זה רע? איך זה לא היה במבחן? להיות עם חופשי ב-א-א-ארצי-א-נו.

הכל נגמר, ראש המחוז אץ לו לסידורים אחרים. שלושים וכמה מהגרים נעמדים בתור מושלם, מחכים לתורם לקנות תמונות מהטקס. אם זו לא הוכחה שנטמענו בתרבות המקומית, מה כן? באשר לי, ישראלית נשארת ישראלית. נתתי את הטלפון לשכנתי למעמד והיא צילמה אותי חינם אין כסף. תרמתי מספיק בדרכי העקלקלה למעמד. אני מתוורת על התור לתמונות ומצטרפת לתור אחר לקבל תה ועוגה.

חגגנו עם קוקטייל של לפני הצהריים בסנט פאנקרס שהיום מלאה בארים יוקרתיים, מושלמים לאירוע מסוג זה. מובינג און, מובינג און

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שנה חלפה שנה באה

קצת התעצלתי בשנה האחרונה. נכון, היו מספיק עיסוקים 'חשובים' שיכולים להוות תירוץ נפלא. אבל אם באמת הייתי נחושה הייתי מוצאת את הזמן לכתוב פה ושם. זה לא שלונדון הפסיקה להשפריץ אירועים. להיפך, יש יותר. והחשיפה הגוברת דרך האינטרנט לכל מה שקורה הופכת את כל המבול הזה להצפה אחת גדולה.

אופנה יחסית חדשה של 'פופאפ' הופכת את העיר לזיקית שמחליפה אטרקציות ומיקומים ואנשים ומה לא בקצב מטורף. לפעמים אני מצליחה לתפוס משהו בזמן. לפעמים זה שווה את המאמץ. רוב הזמן יש לי רשימות שבהן אני מעדכנת מוחקת מעתיקה שוכחת מהרשימה ונזכרת יום אחרי שמשהו מגניב נגמר…
מתיש.

ואז נתקלתי בפוסט הזה. זה לא שהוא חידש לי הרבה. חברה לא מפסיקה להלל באזני את סת' גודין. בסוף אפילו צפיתי בכל ההרצאה. אולי זה פשוט שלאחרונה יש לי הרושם שכל מה שאני קוראת מפנה אותי פנימה. אולי מספיק אנשים כמוני מרגישים עייפים מהחשיפה המוגברת לעולם, והם כותבים על זה.
ואז ראיתי את הוידאו הזה שעשה שני דברים. בהתחלה רציתי לבכות מיאוש ואין אונות. ואחר כך החלטתי שמספיק עם השטיפת מוח הזאת. די להגיד לי לעשות ולהיות ולנצל הזדמנויות.

ואז חזרתי לצייר. פעם הייתי עושה פורטרטים בפלאש. היום התוכנה כמעט מחוץ לחוק, מסכנה. לא יפה. אף אחד לא זוכר לה שהיא הובילה את האינטרט להיות אינטרטקטיבי ואנימטיבי כמו שהוא היום. בשבילי היא עדיין הכלי הכי נוח לציור דיגיטלי. וציירתי את מה שהכי טבעי היה לי לנסות להנציח. את מה שבאמת יצרתי, יותר מהכל, בשנה האחרונה. josh-v1

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | תגובה אחת

מבול של אומנות

והרי תקציר אירועי התרבות שפקדתי לאחרונה:
השאנט מעלה הופעות שאפשר לקרוא להם פרינג'. ואפשר לתאר כל אחד בנפרד. אבל למצוא הגדרה כוללת יותר מסובך. כי בכל פעם השאנט לובש תחפושת חדשה. הם התחילו לפני כארבע שנים בחללי תחנת באנדרגאונד של לונדון ברידג' שאינם כבר בשימוש ובראו עולם סוריאליסטי למבקרים. לאחר הפסקה מתודית די ארוכה הם חוזרים עם "הארכיטקטים" –  סיפור הלבירינט בתלבושת מודרנית. הלוקיישן החדש הוא מפעל נטוש בברמונדסי בין מקבץ מרשים של אסטייטס. אנו, הקהל, מובלים אל תוך חלל שעוצב כאולם מרכזי על ספינת שייט תענוגות, כולל להקה, שולחנות כיסאות כיבוד קל וחלונות עגולים דרכם נשקף ה"ים" שבחוץ. הסיפור: קרוז סוריאליסטי אינסופי, שנעשה אפל, אפל מידי ולבסוף מוקיע את הקהל לתוך המבוך. התוצאה מרתקת ומקורית. אמנם קצת שמרני מידי. היו יכולים ללכת עם זה יותר רחוק, לתת לנו ללכת לאיבוד ממש בתוך המבוך. אבל אם להיות מציאותיים, האנגלים קצת פחדנים, לא כמונו הישראלים המחוספסים. הא!

תערוכה קטנה ומרתקת של האומנית האוסטרלית פאטרישיה פיצ'יני עסקה בקשר שבין האדם והמלאכותי שברא. היא מנסה ליצור בפסליהם את השלמות שאנו שואפים אליהם ואיפה נותרים אלו שאינם מושלמים. הפסלים מציאותיים עד כדי להבחיל. הם מושכים ומרתיעים את הצופה. הם שואלים מה זה אנושי ומה מלאכותי ומה הקשר ביניהם. פסלים מטרידים בנוכחותם הכל כך אמיתית. מבטם נוקב במבקר, שרוצה להתקרב עוד ועדו, כמעט לגעת ולבקש שיקומו לחיים ויספרו את סיפורם. אך באותה מידה נרתע מהם ומבקש לשכנע את עצמו שזה בסדר והם רק בכאילו ולא יעשו לא שום דבר רע.

מריקו מורי חוזרת ללונדון בתערוכה "לידה מחדש" (תרגום חופשי). מיצבים ענקיים של חומר חלומי למראה ואור הבוקע מתוכו, ספק כלוא ספק נובע ונולד. כמו ישויות מעולם אחר. התערוכה כולה עוסקת במה שמעבר למודעות שלנו אך עוטף אותנו כל הזמן. האומנית היא בודהיסטית אדוקה, מבלה את ימיה בחקירה מעמיקה: עד כמה היא יכולה לתאר באומנות ויזואלית את מה שבלתי ניתן לתפוס בחושים או אפילו להבין. משימה לא פשוטה. התוצאה: לא לציניים שבינינו. ניו אייג'יות חזקה מפעפעת מכל חדר וחדר. הון לא קטן נדרש להקמת כל אחת מהעבודות שמוצגות. האם מותר לשאול איפה עובר הגבול בין 'בזבוז כספים' ו'למען האומנות'?  והם כולם כל כך נקיות לפרטים. לאלו שקשורים בעולם המוחשי הן יראו ריקות ותמוהות. לאלו שמתחברים לצד האחר הם ימצאו פרשניות רבות למה שלפניהם.

הדבר המדובר הבא בעיר מצריך לעמוד בתור בשביל גשם. בחוץ הגשם מתי שרוצים, גם מתי שלא, בלי תור.  אז למה לעזאזל יעמדו המונים בתור בברביקן בשביל להכנס למיצג גשם?עמדתי גם אני בתור בשביל לברר. התמזל מזלי ונכנסתי צ'יק צ'ק (חצי שעה פלוס מינוס). בחלל כהה ורחב ידיים יורד גשם זלעפות. אין זאונד אחר למיצג אבל רעש הגשם הסוחף ממלא את החדר. אפילו קשה לדבר. למיצב סנסורים רבים שחשים את המבקרים ועוצרים את בגשם במקומות בהם הם עומדים. התוצאה: לעמוד יבשה לגמרי באמצע מבול. זה מרשים וכיף ומעלה שאלות על האמון שאנשים יתנו במיצג שישמור אותם יבשים. אבל אולי בגלל המבול האומנותי מסביב כל העניין הותיר בי רושם מינורי יחסית.

התערוכה הזו הביאה אותי אל הנשיונל גאלרי. מקום השמור לתערוכות "רציניות" של אומנות מ"פעם".   הכותרת סיקרנה אותי וטוב שהלכתי, למרות נטייתי לחשוב שהגלריה ותוכנה 'לא ממש מעניינים אותי'. זו אסופת עבודות המאירה באור חדש את הקשר שבין צילום ואומנות. שבין תולדות והעכשוי. ויש אפילו ייצוג נאות של ישראל בדמות עבודות של אורי גרשט (אחת מהן מודפסת בענק בכניסה לתערוכה). החדרים השונים עוסקים בנושאים שונים לצילום/ציור, מטבע דומם ועד אירועים פוליטיים. התערוכה בוחנת את היכולת של הצילום להגיב את הציור, את כוחו הייחודי של כל מדיום להוסיף ערכים חדשים לתוכן המתואר. מרתק ומומלץ עד מאוד.

פורסם בקטגוריה אומנות | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

יונה ונערה

למיטב זכרוני הלא אמין בעליל הופעות חימום רובן ככולן פושרות לכל היותר. חלקן, השם אינו מוכר אפילו לחיות מוזיקליות שקוראות על כל אלבום חדש. אחרות, השם מוכר אבל לא מזיז הרבה. מעטים טורחים להגיע מוקדם  כדי להאזין ממש למוזיקה. הקהל המתגבש מדבר ללא הרף תוך כדי. המחממים שם כמו שומר מסך, ולפעמים אפילו כמטרד. כי אחריהם צריך להכין שוב את הבמה ולכוון וכולי, בזבוז זמן כללי.
בהופעה של Pepe Deluxe זה לא היה ככה. זה היה מדהים. אני חושבת שלראשונה הבנתי את הקונספט של הופעת חימום. Husky Rescue עלו לבמה בשקט, כמעט בהתנצלות, כזו שאופיינית למחממים. אבל בכוחה של מוזיקה לחזק אפילו את ליבם של מוזיקאים ביישנים חסרי בטחון, שלטענתם הקהל הפיצי של הסקאלה באותו ערב הוא אצטדיון מלא בשבילם. 'אין מספיק אנשים בפינלנד?', אני תוהה. איך הם לא גוררים אחריהם לכל הופעה צבא מעריצים? איזון מדויק של צלילים, סט חכם שמתפתח יפה. חימום מושלם. פשוט ככה. כמעט וחששתי שפפה לא יעמדו ברף הגבוה שהונף.
וזה כמעט כמעט קרה! אבל רק כמעט, כי פפה בכל זאת הצליחו לתת לנו יופי של ערב. אמנם הרבה גיוון מעבר לגרסאות המוקלטות לא היה שם, והסט היה צפוי ואפילו טיפה אנמי. אבל המוזיקה כל כך טובה, האנרגיות נשפכות ממנה. קשה לקלקל אותה. באמת שקשה. הסולנית שנבחרה לייצג את מגוון הקולות שמככבים באלבומים של פפה (חיפשתי, לא מצאתי את שמה!) נהנתה מכל רגע וזה הוסיף לחדווה. מפלרטטת עם החנונים בחולצה משובצת פלוס קרדיגן שלשעה וקצת רקדו כמו מטורפים בשורה הראשונה.

וגם למדתי דבר, בעצם שניים. שני כלי נגינה שמעולם לא ראיתי (אחד באמת חדש לי, ואחד כי אני חולמנית) נחרתו בזיכרוני. הראשון רעשן מוזר, נראה מאולתר. אולי באמת פרי דימיונם הקודח של האסקי? מקושט נוצות! כרעשן מגונדר. רוצה כזה לפורים הבא בבקשה.
הכלי השני הוא בעצם קסם. מנגנים בו בלי לגעת. בחיי. לבמה עולה לשיר האחרון בהדרן חבר נכבד בגרעין הייסוד של פפה, בחליפת שלושה חלקית ומתקין theremin. אם הבנתי נכון הפרנציפ קצת דומה פלאפון שמקרבים לטלויזיה, המתח החשמלי בין האנטנות מייצר צליל ייחודי. פורטיסהד דלוקים על הכלי הזה. על הבמה הוא נראה ונשמע כמו חלק מסיפור מדע בידיוני. נפלא!

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

חיים ומוות ביד האמן

היום למדתי שדמיין הירסט הוא אחד האנשים המעניינים ביותר בסצנה הלונדונית בכלל והאומנות בפרט. הוא מקושר לכל המי ומי (צבע את חדר הילדים של בקהאם, מצייר משחק סנוקר של או'סאליבאן, ביים קליפ של בלור, ומה לא), יש לו ביוגרפיה לא מהעולם הזה, כולל זכייה בפרס טרנר כשזה עוד היה נחשב, העבודות שלו גורמות לכולם להרים גבה ולדבר. מה עוד יכול בנאדם אחד, בשר וגם, לבקש לעצמו? לכבוד העניין המוגבר בלונדון הקיץ (אולימפידה וכולי) הטייט ארגן תערוכה ראשונה של האמן שכוללת את כל הלהיטים. יותר משש טון אומנות הותקנו החללים של המוזיאון, והתוצאה לא פחות ממשלהבת. לראות את העבודות שלו בלייב עושה את ההבדל. לעבור בחלל הצר שבין אמא ובנה (הפרה ועגל החתוכים האמצע,כל חצי באקווריום של פורמלין) ולראות את הבפנוכו מקרוב ממש. להכנס לחדר הפרפרים שבו עשרות פרפרי ענק מסתובבים מסטולים מצוף ונחים להתאושש על המבקרים ללא כל חשש, ומיד אחרי לראות פוסטרים צבעוניים שבהם מככבים לא פחות מפרפרים מתים שננעצו למשטח ללא רחמים. אי אפשר שלא להרהר על חיים ומוות ומה שביניהם. מאות כדורים וקפסולות מאבדים את ההקשר ה'קיומי' הרפואי והופכים לגריד של צבע וצורה. כלי חדר ניתוח מסודרים למופת כאילו במטבח בית מלון, או גרוע מזה, בויטרינה של הדודה בסלון, כאילו היו סרויס אטרקטיבי. הוא לוקח את המוסכמות הכי בסיסיות שלנו, אלו של מה כן ומה לא, מה חי ומה מת, מה מותר ומה אסור, מפרק ומחבר ומפרק אותן שוב למסדר יפה כל כך אסטטי שאי אפשר לכעוס, אי אפשר להגיד שזה נורא. אבל זה כן, כי שמות העבודות מבהירות שהנושאים עליהם חושב האומן כשהוא מכין לנו את הכל המייצבים האלו מבקשים שנתיחס אליהם בכבדות מסוימת, לפחות.
החדר האחרון מרהיב. נוצץ, מדליק את העיניים. והכל מלאכותי כל כך אבל גם חי. אמיתי ומעשה ידי אדם. ולקינוח מלאכית מאבן, יונה צחורה של שלום. מה היא מסמלת? שירת הלל לאומנות ולמה שאומנות יכולה לעשות לכולנו. לעורר אותנו מאפטיות, לנער את המוסכמות ולנסות לגרום לנו לשאול שאלות. והשאלה שלי היא 'למה אתם מחכים?', רוצו לפני שנגמר!

פורסם בקטגוריה אומנות | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

הקיץ הזה תלבשי לייקרה

אי אפשר שלא להכניס לפחות רשימה אחת שתתעד את האירוע הסוחף שגרר את כולם, אוהדים ומתלוננים כאחד, למערבולת מרגשת. האולימפידה מתקיימת רק פעם בארבע שנים, וברי המזל יזכו לארח את הטרארם בארץ מגוריהם. יחידי סגולה – בעירם. כזו אני. ואני מרגישה מאה אחוז ברת מזל. המבקרים, המקטרים הלא-מרוצים, אותם אני פשוט לא מבינה. איך אפשר להיות ציני מול משהו עולמי כל כך פופולרי, שרץ כל כך הרבה שנים, אפילו יותר מעלובי החיים? וכישראלית שרגילה שלא סופרים אותנו לא חשבתי שאזכה לראות את העניין, וכל כך מקרוב.

הכל התחיל בקנית הכרטיסים. נכון, זה התחיל הרבה קודם, "לפני הרבה הרבה שנים", במערך שכנוע שעלה לא מעט ובסופו הוועדה הסכימה שאולימפידת 2012 תתקיים בלונדון. אבל לאנשים קטנים שכמותי המפגש הראשון עם האירוע היתה במאמץ העילאי לגרד ולו כרטיס אחד, שיהיה למה שלא יהיה, רק בשביל החוויה.  הבטיחו שיוויון הזדמנויות וכמו בכל פעם ששמעתי הבטחה שכזו, גם פה התבדה החלום. שעות מול המחשב, מנסים להבין את הלוגיקה המורכבת של ההזמנה, לשים שעון מעורר לשש בבוקר רק כדי ללחוץ 'אישור' לפני כולם. וכמובן לשלם יד ורגל בשביל לראות נקודות קטנות ממרחק (הספורטאים) זזים מפה לשם (שוחים, קופצים, רצים). בסוף יצאנו עם שלל מרשים של שחיה, הרמת משקולות ואתלטיקה. אז אני, שוב, לא מתלוננת.

הבילדאפ לקראת האירוע התחיל כבר לאחר האישור הרישמי על האירוח, בפיסות פרסום פה ושם בעיר. אבל עם פרוץ 2012 נשטפנו כולנו מודעות בכל חור. בסילבסטר 2011 העיר הפליאה במארז זיקוקי דינור מרשים במיוחד לקראת הקיץ. לכולנו אמרו ש: א. עיני כל העולם נשואות אלינו השנה, ו-ב. שאם אנחנו לא לוקחים חלק זה אחר באירוע עדיף לנו שנתחפף מפה לאלתר כי יהיה באלגן משו משו. הראשון התגלה כחלומות באספמיה, והשני, לשמחת הנשארים, התגלה כנסבל.
האמת, ההתכוננות לאולמפידה היתה קשה בהרבה מובנים מהדבר עצמו. הרחובות שנסגרו בגלל שיפוצים, רכבות שבוטלו, שינויים לשם הרחבה, הפסקות לשם העצמה. אי אשפר היה לזוז בעיר כי הכל היה בעבודות פיתוח לקראת המבקרים.

נכון להיום, העיר כולה לובשת מראה של הובלת קהל בעזרת אלפי מתנדבים לבושים תלבושת אחידה מתנת אדידס. לאן שאפנה יעזרו לי להגיע מפה לשם בעזרת הכוונה קפדנית. ככה שומרים שלא יהיה בלאגן. איזור הפארק האולמפי מזכיר לי את דיסנילנד: מלאן תיירים, מבלים את היום באתר אחד שבא לענות על כל משאלות ליבם: ספורט, קניות, מזכרות, אוכל ושתיה, בידור, מנוחה, נקודות תצפית, הסברה, אירוח מסביר פנים. יש שם ה-כ-ל. ויש שם מקדונלד. מתוך כל רשתות האוכל נבחרה זו שמסמלת בלב רבים את האמ-אמא של האוכל הלא בריא. ובצדק כמובן. אבל רחמנא ליצלן שנגיד שהם לא הלכו לקראתינו, בסניף האולימפי לא ניתן להגדיל את הארוחה. עכשיו זה 'כן' בריא.

פרוקטר וגמבל עושים קופון מהעניין. הקונספט – למען האמהות, הספורטאיות, האמהות של הספורטאים, הצופים, בכלל. לכל אחד יש אמא, נכון? יופי של רעיון. פרסומת מגוחחת במיוחד בטיוב הזכירה לכולנו ש'נכון לפעמים אמא באה לבקר, ולכבוד המעמד אנחנו טורחים לנקות באמת החדרים, גם בפינות, ולזרוק את הזבל ואפילו להחליף מצעים?'. אז הקיץ הזה האמא של לונדון מגיעה לביקור (כלומר העולם כולו) ולכבודם ננקה כולנו את עצמינו והעיר. ובמה ננקה, תשאלו? איזה מזל שיש לפרוקטר וגמבל ליין שלם של מוצרי ניקוי.

הזהירו שמיליוני מבקרים ישטפו את העיר. הם שטפו, את ווסטפילד, הקניון הענק שנבנה, לרווחת כולם (אנחת רווחה עמוקה, כולם יחד: עכ-שיו) וסביבתו וכמובן את הפארק. למרכז הם לא הגיעו ממש, בעיקר כי אמרו להם שלא. המסעדות החנויות הדוכנים שבנו על בוסט כלכלי בצורת מכירת שמונצעס לתיירים עמדו אומללים וחיכו לגודו.

בלור התאחדו להופיעו במסגרת הופעות בהייד פארק. פספסתי, אני מעדיפה שלא להאריך בדיבור כי מעציב אותי מידי. כל ערב הופעות רוק הפארק, תערוכות בכל פינה, מסיבות אירועים – תרבות לרוב. המקטרים שכחו להחמיא על השפע האינטקטואלי (היחסי) שליווה את האולימפידה. אה, והטקס פתיחה היה לא רע. נכון? תודו.

פורסם בקטגוריה ספורט | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אשמורת הבוקר

המבקרים בעיר זוכים לראות אותה ייצוגית, מזמינה, מפתה, ולעת לילה בואכה בוקר גם עייפה ואפילו ממתינה לניקוי.
העובדים בעיר רואים אותה ככה אבל גם אחרת. מסע תחבורתי מורכב, פולט אותי בתומו כל בוקר במרכז הווסט אנד, שניה לפני שהכל מתחיל. הרחובות עוד ריקים, כמעט. תיירים אין, למעט כמה מבולבלים שנפלטו לרחובות מוקדם מידי (אני מאשימה את זמני ארוחת הבוקר במלונם שקטע מנוחתם). אז מה כן יש?
יש אספקה. כל בעלי העסקים ממלאים חיק בתי העסק במרכולת אותם יציגו בגאווה וימכרו לכל המעוניין. מאות משאיות ברחובות, פורקות מכל וכל.
יש מנקי רחובות אוספים פיסות אחרונות שנותרו עדות ליום שנגמר לפני שעות ספורות. בשבילם היום החדש כמעט נגמר.
בתי עסק נפתחים לקהל הרחב. קודם הבנקים ובתי אוכל שמתמחים בקפה ודומיו. אחריהם מתעוררים המשרדים, ואז החנויות למיניהן. ולבסוף בעצלתיים נפתחים גם המסעדות והבארים. הם האחרונים לסגור את היום, מותר להם.
גם חסרי הבית ברחובות. הם עוד ישנים, מנצלים דקות אחרונות של שקט יחסי ולפני שבתי העסק יפתחו ויגרשו אותם ממפתנם. ערימות האנשים ימלאו את המדרכות לעייפה ולא ישאירו להם מקום להצטנף. ביום הם מתחפשים לאנשים אחרים. מוכרים מגזינים או פשוט יושבים בפארק.
זה יפה לראות את העיר נפתחת על בוקר, מתנערת ומכינה עצמה ליום חדש. אם מפספים את השעה השקטה הזו בכל בוקר, אפשר בקלות לחשוב שהעיר תוססת ללה הפסקה ואין לה שניה למנוחה. אבל זה לא נכון. אפילו עיר ותיקה ועמוסה לעייפה כמו לונדון זוכה לשעה של חסד.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה