דומה ושונה – פרק א'

לאחרונה אני במצב רוח של סיכומים. זה גיל כזה, וגם תקופה כזו. וגם, לא ברור לי איך, סגרתי שנתיים בארץ זרה. זה הופך אותי למומחית בפאונד. אחד ההבדלים הכי בולטים הוא העולם הקולינרי. וערכנו רשימה- אני ובן זוגי – של כל המאכלים הכרתי מאז הגעתי לארץ המלכותית.

ראשונה – לא בסדר הכרונולוגי, ראשונה כי באמת מגיע לה, היא הביצה. מספיק לגחך, אני יודעת שיש ביצים בארץ. אבל האנגלים לקחו את אותה ביצה תמימה וכלאו אותה בצינצנת עם עוד כמה חברות טובות וכדי שלא יהיה להן משעמם מילאו או האויר ביניהן בחומץ. ככה שפעם הראשונה שהייתי בפאב שהגיש את אותן ביצים מופלאות, ראיתי צנצנת גדולה מלאה בדוממים לבנבנים ונוזל עכור. מאוד לא אסתטי ומזמין. כמובן ועיקמתי את הפרצוף כמו שאני בדרך כלל עושה כשאני מתנשאת על פני האנגלים והאוכל הרופף שלהם. בן זוגי שיחיה מכיר אותי וכעבור חצי דקה אחת מהן היתה מולי, מתוגברת בקיסם – כדי להרים ולנגוס. איזה לחץ. טוב חייבים.
לא התרשמתי.
חודש אחרי אותה אפיזודה אנחנו מחמיצים ביצים בבית כי צריך לספק את ביקוש החייתי שייצרתי לביצים מוחמצות. זה נפלא פשוט, הולך מעולה בסנדויץ.

במקום השני ברשימה נמצא החריף. שוב גיחוחים, והפעם אני ממש מבינה. אבל רגע, יש גם לזה הסבר. הגוף היה צריך לגמוע מיילים רבים ולהגר עד לונדון כדי להבין חריף מהו, את ערכו, את יופיו, כדי לטעום באמת. יתכן ומדובר בחורף הקררר, או אולי כי אני חיה עם מכור, או אולי הגנים המשפחתיים סופסופ מכים שורש (פולנים שאוכלים אש, כן יש דבר כזה). אולי שוב הגיל… מה שבטוח זה התחיל בטעות. זה מצב נפוץ בו אדם שנוהג לאכול חריף במידות של שבט תימני לא ממש מסוגל להרגיש כמה לוהט האוכל שהוא מכין. וזו היתה הארוחה הראשונה שהוא בישל עבורי. ובטח נורא התרגש. ורק מלהתקרב לצלחת היו לי דמעות בעיניים. הטבעתי את הצ'ילי באורז לבן ועדין (שנבהל נורא) ומלא מים וכלום לא עזר. הרגשתי שנהיה לי חור בבטן סטייל "המוות נאה לה" וככה זה מרגיש למות בשביל האהבה.
מה שקרה אחר כך הוא שהתרגלתי והשתלהבתי בעצמי. כיום ליד סדנת החמצת הביצים יש לנו סטודיו לסחוג ומספר עציצי צ'ילי (בציר 2007 היה משובח).
בן זוגי מצידו – המילה הראשונה שידע לבטא בעברית צחה היתה "סחוג" – משימה קשה, מסתבר, לבטא סמך נחה ליד חית גרונית, אבל היה שווה. המלה השניה שידע לבטא היא "באר שבע" אבל זה כבר סיפור אחר.

קריספס – האמת שאלו צריכים פוסט משלהם, אולי אפילו בלוג פרטי אבל מכיוון שאף לו אחד התקרב לעליוניותו הבלתי מעורערת של הבמבה אני אקצר ואספר על זה שהכי הזוי מכולם – סקמפי פרייז. יש לזה טעם כל כך עז שרק אחרי כמה פיינטים טובים אני מסוגלת לנשנש אחד בלי עויתות בלתי רצוניות. זה אמור להיות בהשראת קלמרי נדמה לי, אבל כמו שביסלי גריל מזכיר שישליק כך סקמפי מזכיר בעיקר את העובדה שצריך להיות מאוד אנגלי או מאוד שיכור (מקומיים יאמרו הכי טוב שניהם) כדי לחשוב שזה כיף.

בפרק הבא אספר לכם נופת קוראים שלי על שילובים מייד אין אינגלנד. מומלץ לקרוא על קיבה ריקה – זה יעורר בכם בחילה קלה או יגרה את בלוטות הטעם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גורמה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s