שדדו לי את היום

מכירים את התחושה הזו כשקמים בבוקר ומתרגשים קצת? יש מיד תחושה שהיום הולך להיות יום טוב, חשוב, מעניין. ישר עולה חיוך על השפתיים. אצלי זה אומר שאני קמה מיד מהמטה. להבדיל מימים אחרים, שבהם הרעיון של לזנוח את החמימות המפנקת לטובת סתיו קריר ויום נוסף של עבודה וטלפונים ואנשים וחיים ובכלל מאוד לא קוסם. ביום שעומד להיות מיוחד אני מרגישה רצון לקום, התרגשות והתכוננות לבאות. לבחור בגדים שיעזרו ליום הזה להיות מוצלח (קרמה, וגם כי בגד לא נוח יכול לבאס). לדאוג שלפני שיצאתי מהבית לא שכחתי לקחת שום דבר חיוני. בקיצור – לעזור ליום הזה לקרות.
ולצאת לרחוב, לצעוד בבטחה לקראת היום המבטיח הזה שעומד לקרות.
באותו יום ספציפי היו לי על סדר היום כמה וכמה פעילויות. קודם כל היתה לי פגישה. מאלה החשובות שיכולות לפתוח דלתות. והיה קשה להכין הכל בזמן אבל הצלחנו להכין הכל, הכל כולל הכל, לקראת אותה פגישה. זה כשלעצמו מהווה סיבה טובה לחייך ולהיות אופטימי לגבי הבאות. ואחרי הפגישה והדלתות שיפתחו, תכננתי, "אם אני כבר בסביבה", למדוד את השמלה המהממת ההיא שראיתי בחנות לפני כמה ימים, זו שאולי תהיה השמלה הלבנה של חיי – איך זה לא ירגש נקבה?… ולסיכום, שיעור יוגה מותח ומחזק – בריאות לנפש ולגוף. סבבה של יום, לא תסכימו?
נפגשתי עם השותפה שלי לעסק בקפה מקומי לדסקס נקודות אחרונות לפני הפגישה (החשובה). אפילו הגעתי בזמן -סימן מצוין! והגיע זמן הפגישה ופנינו ללכת.
ללכת אני אומרת? אבל איך ללכת? לאן? בדקות ספורות עולמי חרב. הלם, פרפרים. הזמן הקצר הזה בין גילוי מרעיש, לבין הפנמה, לבין תגובה, לבין פעולה. היו אלו דקות ספורות, ואולי רק כמה שניות, שבהם הכל עמד מלכת. לא שקט כמו בסרטים, וגם לא מנהרה, אבל מין פאוזה קצרה שבה אין כלום. פשוט כלום.
התיק שלי נעלם. אחרי כמה שניות הבנתי שהמלה הנכונה תהיה 'נגנב'. הכל, כולל הכל (כי לשם שינוי זכרתי לארוז איתי הכל, וכי היו לי הרבה דברים על האג'נדה) היה בתוכו. התחושה הראשונה היא שזה פשוט לא יכול להיות. השניה היא כעס, על עצמי. שאיך הייתי כל כך טפשה, חסרת אחריות, איך? איך? איך?
מיותר לציין שהפגישה עברה בלעדיי. הייתי צריכה להתעשת ולפעול ולבטל את הכל כולל הכל לפני שהנזק יהיה גדול יותר.
האם זו נחמה לדעת שהפגישה עברה מצוין? או העובדה שהגעתי למשרד של אותו לקוח חשוב נסערת ועצבנית, במקום להיות מקצועית ושופעת רעיונות וחידודים מעיבה על הכל? האם להענות להצעות ששוטפות אותי מכל עבר, לבטח את עצמי מכל כיוון, לקראת כל דבר אפשרי, הכל כולל הכל?
ומה עם הדברים שאי אפשר לשחזר? ספר סקיצות שטמן בחובו רעיונות, קשקושים, שמות, מחשבות, אותי. בגדי היוגה – הרבה זמן לקח לי למצוא את אלו שהכי מתאימים, הכי נוחים, הכי אני. מחזיק מפתחות שקיבלתי במתנה והיה יקר לליבי. מזכרת טיפשית בארנק מבילוי מוצלח. אלו רק חפצים, אני חוזרת ואומרת לעצמי. קראת את הספר "הדברים" נכון? הנה, תיישמי.
אבל בלב נשארת התחושה האיומה הזו של חוסר האונים, ההכרה בצידו הפחות מואר של העולם בו אנו חיים. הפצע שרבים מאיתנו מכירים. בכל זאת כולנו ממשיכים הלאה. לא סוף העולם. מבטלים את מה שאפשר, בוכים קצת על מה שאבד לבלי שוב, וממשיכים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s