שקט, מנגנים!

הם בחיים! ראיתי, הם זזו!

יש לנו פה, בפלברה הישראלית מין תחושה עליונות כשאנחנו מפטפטים על האנגלים. על חוש הטעם המפוקפק (טפל עד שקוף), על עורם הורדרד, על הסלנג (מהפוש המתחנחן ועד הפייקי המעוות) ובעיקר על היותם מאופקים. שומרים על זכות הפוקר-פייס בכל הזדמנות. לבל נדע מה מתרחש בפנים. בדרך כלל זה כל כך משכנע שלא עושה רושם שבכלל יש שם משהו בלב פנימה. אנשים אפורים – במזג אויר ובהוויה.

כל זה היה נכון במאת האחוזים עד ההופעה האחרונה שראיתי פה. ולא ראיתי את זה מגיע, ממש לא…
הייתי כבר בדי הרבה הופעות פה, ואפילו בפסטיבל קיץ אחד, אבל עוד לא ראיתי אנגלים זזים באמת. הם מתנועעים במנומסות כזו, מהנהנים עם הראש ועושים תנועות עם הבירה של הסכמה. והאומנים מתורגלים. הם יודעים שזה לא אישי, שככה הם. לכל הישראלים שתוהים למה כל אומן מחו"ל אומר שלהופיע בישראל זו אחת החוויות המדהימות של חייו (כמו ניק קייב למשל), אז זה למה. כי ישראלים נותנים קונטרה. מראים מה עושה להם המוזיקה, ההופעה. הם מתרגשים ולא מתביישים, להיפך, מתאמצים, להראות את זה לכולם.
הדוגמא הכי קיצונית היתה בהופעה של חוזה גונזלס. אמן משכמו. יודע לנגן כמעט כמו דיויד ברוזה (די, לא יפה!…), אבל בהופעה, היינו צריכים ללחוש זה לזה כי הכל היה כל כך דומם. אם רציתי לומר איזו שהיא הערה לאחד מחבריי הרגשתי שאני מפרה של השלווה של בית מרגוע או צועקת באמצע מוזיאון. נכון, מופע אקוסטי, אבל בחייאת, זה בכל זאת מוזיקה, כלומר שומעים משהו. דממה. איש לא זז. והם לא פחדו מחוזה או משהו, הוא היה רחוק מהקהל כמה מטרים טובים (למה? יש במה גדולה, נכון, אבל לאן אתה בורח? אנחנו לא נושכים. אנחנו בקושי חיים פה). נכון, חלק היה באשמתו. אנאלי עם הפרעות כנראה. הוא היה מדויק כמו שעון. הבעיה היא שלשעונים אין נשמה. הם חלולים מבפנים. הם מדויקים ומשעממים.

ובקצה השני של העיר, נתנו בראש. אלו היו סופר גראס. הם הזדקנו באיזה 15 שנה (!) עד כדי שהסולן חייב כובע כי הוא מקריח עד מאוד והבסיסט נראה כמו מישהו שחטפת מאסיפת הורים והלבשת במדי רוק. אבל מה זה בכלל משנה? יכולים להראות איך שבא להם. העיקר שימשיכו עם מה שזה לא יהיה שלחץ על הכפתורים המאובקים של האנגלים המתורבתים והפעיל את פקודת "שמייח" במעגלים, עד כדי שהם התחילו לזוז. לזוז? לא בדיוק. השתוללות רבתי. אפילו בנות טובות לונדון, אתם יודעים, מאלה שאמנם מתהדרות בתיק צד אופנתי עם אבזמי ענק אך מאוד-לא-פרקטי-להופעה וצובעות את הבלונד לשחור כי הם קוליות (בלונד זה לנחנחים, מה? לא שמעתם?), בקיצר אפילו כאלה קיפצצו שם. אמנם עם הפסקות יזומות לתקן את מיקום התיק ולבדוק שהשיער עדיין מיושר למשעי, אבל הן רקדו. כולם רקדו. אנשים יצאו מזיעים, מטונפים, מאושרים. חיוכים על פני כולנו.

עכשיו אני רוצה לראות את סופר גראס בישראל – יעוף הגג, אני אומרת לכם!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s