אומנות או כנות

בשבת למדתי שמכרתי את נשמתי לשטן.

כשנסעתי עד לונדון הייתי משוכנעת שבאתי ללמוד לשנה, לעשות תואר שני, לחרוש עיר חדשה, לשפץ את האנגלית ואולי אפילו לאמץ מבטא או שניים.
ומלכשנגמרו הלימודים המשכתי כאן, לעבוד, לחיות, ללמוד. לא חסר לי פה כמעט דבר, אולי קרן שמש מידי פעם וחוף ים צהוב, אבל מסתדרים. יש פה כל כך הרבה גלריות ומוזיקה שמסתדרים.
בשבת צעדתי לטייט מודרן לראות מה חדש. תמיד יש להם מה להציע, וגם אם התערוכות אפס לא שוס, תמיד יש את החנות והמרפסת המדהימה שלהם שצופה לגשר המילניום וסנט פול (שקיבל צחצוח יסודי לאחרונה ומתהדר בכיפה צהורה) ושאר צפון הנהר. התערוכה הראשונה היתה בנושא אמנות רחוב. שישה אומני רחוב בינלאומיים התלבשו על האבן הבתולית של הטייט וקשקשו מכל הבא ליד וללב. מאוד מרהיב – בעיקר הגודל ומגוון הטכניקות. סרט תיעודי מרתק תיעד את תהליך היצירה וגם את הדינמיקה הנדירה שנוצרה בין האומנים הכל כך שונים תוך כדי מכחול וספריי.
משם המשכתי למיצג וידאו בגלריה של פורעי החוק. זה שם שאני בעצמי המצאתי ודי בטוחה שאין אף אחד שמבין על מה ולמה. אבל החלטתי ביני ובין עצמי שבגלריה של הטייט בוחרים להציג, ולא במקרה, תערוכות שנויות במחלוקת. בכדי להצדיק את הטענה אציין שהכניסה לגלריה היא מחוץ לכניסה הרישמית של המוזיאון, יעני רגל אחת בפנים ורגל אחת פחות. ואכן גם הפעם התערוכה בגלריה עוררה תחושות. בעיקר אצלי. הנושא הכללי היה המלחמה בעירק, בפרט על אמצעי התקשורת, על תיעוד, על נקודות מבט, על מסך הכסף, על אינפורמציה ורגשות וכל מה שביניהם. המיצג כלל מספר סרטי וידאו, חלקן לצפיה באופן די אינטימי של אחד על אחד מול מסך קטן וחלקן בפורמט של צפיה יותר חברותית מול מסכים גדולים יותר בישיבה על ספספלים. הסכנון מאוד מינימליסטי – התכון, הטקסט, האותנטיות קיבלו את קידמת הבמה. באחד הסרטים שחקן מקריא מתוך דפים לבנים טקסט מדפי בלוג שנכתבו על ידי נשים מוסלמיות במזרח התיכון בחלל של כיתת לימוד. בסרט אחד שחקנים מתרגלים חזרה: ועדת בירורים למואשם בשיתוף פעולה עם אל-קאידה. בסרטון נוסף עיתונאים אמריקאים-מוסלמים המתגוררים בארה"ב מדברים על כנות, הזדהות, אמינות. בסרט אחר בחורהֿ משוחררת טרייה מהצבא האמריקאי מדברת מול אולם ריק על חוויותיה מעירק ובין לבין שזורים קטעים מוידאו אינטימי, ספק היא עם עצמה אוף-דה-רקורד, מתקנת ומשכתבת טקסט הרבה יותר אישי, מהסוג שלא אומרים באופן רישמי. היא מדברת על הפצעים הנפשיים שהיא חשה בעקבות השירות, בתחושת המרמור, שרימו אותה, הבטיחו לה שירות אחר, הבטיחו לה חויה והיא קיבלה נשמה פצועה, היא אבדה שנה מחייה. כל הסרטים נגעו לליבי. הכנות והישירות של הדברים היו מהפנטים. אבל אותה בחורה הזכירה לי הרבה יותר. היא ניערה חיה רדומה. למה בעצם לא חזרתי לישראל. הסרט הזכיר לי שהמציאות במזרח התיכון היתה קצת יותר מידי בשבילי. שהטעם המר שנותר בי לאחר השרות שלי גרם לי להתלבטות עמוקה בנוגע לאהבתי למדינה שלי, וכמה באמת אני מוכנה לתת בשבילה. דברים כאלה לא אומרים, לא בארץ, לא בכלל.
תוך כדי הביקור באותה תערוכה נזכרתי במה שעזבתי. ממה ברחתי בעצם. ממציאות היתה לי קשה מידי. וככל שאני פה, בארץ הממתקים שלא יודעת צרות (לא באמת. 'חיים בלונדינים' אמרו לי חבריי כשאך נחתתי כאן והם צדקו), קשה לי עוד יותר לקבל את המציאות של ישראל. כל ביקור מותיר בי אבן גדולה וכבדה.
הבלוג שלי, נר לחיי פה, מסמך אמיתי על החיים שלי בארץ אחרת, לא משקף את האמת. איך אפשר בכלל להגיד את האמת? שברחתי ממציאות שלא יכולתי עליה ועכשיו איך אחזור לאותו המקום, אסתכל לאנשים בעיניים?

בתערוכה הבנתי שאני לא אמיתית. כי אני כותבת על מוזיקה ותערוכות ואוכל ושטויות. ולא שאלו לא חשובים. אלו עושים את החיים מה שהם אבל אני לא מציגה את כל התמונה. רק את הצדדים הפוטוגניים. כמו טלויזיה להמונים הבלוג שלי.
עוד לא החלטתי אם זה רע או פרודיאני.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אומנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אומנות או כנות

  1. שחר הגיב:

    ענת, פוסט אמיץ ויפהפה. שמח שכתבת אותו. יש לי עוד הרבה מה להוסיף אבל נשמור את זה לפגישה הבאה שלנו (שנדחית כבר יותר מדי זמן).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s