שני צידי המטבע

בעיר כל כך גדולה מלאה אנשים, תרבויות, טעמים, דתות, צבעים וקולות, כל אחד (כמעט) ימצא פינה משלו, את מה שעושה לו טוב. זה מה שיפה בלגור בכרך ענק. זה הפיצוי על כך שכל בוקר אני נלחצת בין המוני אדם בטיוב, שברחוב צריך היה כבר מזמן לחלק את המדרכה למסלולים של מהיר ואיטי כדי לנתב את העומס, שבסופרמרקט צריך GPS כדי למצוא את הקופות בסוף, שלהגיע ממקום למקום דורש תכנון קפדני, ש… ש… יש הרבה כאלה, אבל מאידך יש כל כך הרבה מבחר. התפנקתי. אין צורך להתפשר על בערך. אם בעבר הייתי הולכת לכל הופעה באשר היא כי 'מי יודע מתי שוב מישהו מחו"ל בכלל יגיע לארץ', עכשיו אני בוררת, מחפשת, עורכת טבלאות ורשימות, מעריכה, מבררת מוניטין. עושה סקר שוק. לא שמתי לב שזה קרה, כמו שלא שמים לב להרבה שינויים שפשוט מחלחלים. אבל בשבוע שעבר הלכתי לשתי הופעות, כמעט בזו אחר זו, שגרמו לי לראות את השינוי.

אז איך אתם אוהבים לקבל את המוזיקה שלכם? יש את אלו שלייב לא עושה להם את זה או שהדוחק והווליום מעלפים אותם. אבל רבים אחרים הולכים לראות את האומנים בהופעה חיה. בשביל הערך המוסף. אז מה עדיף? להשתולל ולהידבק בזיעה קולקטיבית, או לשבת באולם ולהקיש באיפוק עם האצבע על הברך? לשתות בירה או חמש, או רק מים? לבוא לחימום ולתפוס מקום מקדימה, או לאחר, ללכת לשירותים באמצע ולצאת רגע לפני כולם כדי להתחמק מהתור? ללטוש עיניים בבמה מהופנט מהקרבה הפיסית והחשמל באויר, או לצלם באייפון החדיש ולבדוק את כל הפונקציות ואז לרוץ הביתה להעלות ליוטיוב?

המופע הראשון היה לאונרד כהן, בארנה של O2 שזה, לאלו שאינם לונדונים, השוס האחרון באולמות בלונדון. המקום נבנה לכבוד המילניום החדש ואז הוסב לאולם שכבוד גדול להתארח בו. בימים אלו עומלים שם על ההכנות לאולימפיאדה הבאה שהרבה מהאירועיה יתרחשו במקום. זהו קוסמוס. הקפיטליזם קודם שם לדרגה חדשה ואת האולם מרפדים חנויות לרוב, בתי קפה, מסעדות ברים, אולמות משנה, קולנוע, דוכני פסט-פוד, דוכני מזכרות. אם אפשר לבזבז כסף, אנשי הארנה ידאגו שזה יקרה, והרבה, על כל דבר אפשרי. אך ברגע שהאורות עומעמו ולאונרד האגדי עלה לבמה, המסחר שבחוץ נותר שומם והקסם החל. 20000 איש, בישיבה, שרו שקט את כל המילים (לא להפריע לשמוע את הזמר המכובד), והתפעמו עם כל חרוז, עם כל פזמון אלמותי, עם כל חיוך שלו לקהל. הבמה עוצבה באינטימיות של חדר חזרות ביתי. כאילו הצצנו לחדר החזרות הפרטי של מר כהן. גם הדממה היחסית מצד הקהל רמזה על רחשי הכבוד. אולם ענק ואינטימיות של פינה קטנה. הוא שוחח עימנו, בנועם, סיפר על עצמו, על המסע שלו. מידי פעם הקריא את פניני שיריו בעוד המוזיקה רומזת את הפזמון ברקע. כמה גלגלונים הזויים מצד זמרות הליויי הבזיקו והקפיצו את הקהל, אך מיד שב הסדר אל קנו. להקה בינלאומית הכוללת נגן גיטרה ספרדי ומתופף לטיני סקסי ליוותה אותנו כל הערב. הפסקה מתודית של עשרים דקות באמצע ושלושה הדרנים ושוב אנחנו בחוץ, בעולם האמיתי.

ובעודי מזמזמת סוזן ומריאן צללתי אל ה-Shepherd Bush לטעום קצת רוק אחר. המקום דומה להרבה אולמות פופולריים נוספים להופעות רוק כמו בריקסטון ואיזלינגטון. אלו נכנסים לג'אנר של תאטראות או קולנועים ישנים שהוסבו. אך הפיתוחים הארכיטקטונים וההרדר התקלף מעידים על הסטוריה, על תרבות שהיתה במקום וחלפה. כמה אלפים יכולים להדחס פנימה בכיף. הרוב בעמידה בלמטה וביציע ימצאו כל הלא נחשבים, כי אם אתה לא מתחכך בשכניך כאילו לא היית שם. הרצפה דביקה והשירותים בסיסיים. למכירה בירה ופרינגלס במחיר מופקע. ורעש. הרבה. המופע יתחיל באיחור אופנתי (שאמנם לעומת ישראל זה דיוק שוויצרי, אבל בכל זאת איחור), החימום לרוב לא יהיה אותו האומן שהוצהר בכניסה ובאתר, אלא מישהו שגירדו ברגע האחרון לצורך העניין. כשהלהקלה סופסופ תעלה חצי מהקהל יהיו שיכורים והחצי השני מעולף מחום ו/או צפיפות.
TV on the Radio לא עונים לשום הגדרה של רוק או אינדי אבל בעצם הם עונים להרבה הגדרות גם יחד. הם נראים כמו חברי החוג לשח במתנ"ס, או להקה מתגבשת בגרג' שחבריה סטודנטים לתכנות מערכות הפעלה. ככה או ככה הוא לא הרוקרים הטיפוסיים עם השיער הארוך המעוצב אסימטרי עם מגפי בוקרים וחולצה צמודה. והם גם לא לבנים! בדרך כלל זה ממש לא רלוונטי, בטח לא כשחיים בעיר כל כך צבעונית, אבל כשהקהל בהופעות הוא 99% לבנבן, וגם אם, כמו במקרה האחרון, האומן צבעוני, עדיין הקהל לבן, זה מעניין. זה תמוה. איך? למה? והמוזיקה שלהם עוד יותר צבעונית. היא מרתקת ומפתיעה ורקידה. אבל אולי בגלל הסאונד הזוועתי שערבל את הצלילים לעיסה דביקה וסמיכה, או הצפיפות הקשה, או הישראלי שמצא אותנו בקהל ובהתרגשות קרא: "יא! ישראלים! מאיפה אתם בארץ??", התפספס משהו בחוויה. המוזיקה נדחקה לפינה עלובה. אבל הרגשתי חיה, עם ההמולה והאנשים הנרגשים והדוחק והידיים המונפות. הלב נרגש.

אז מה יותר טוב? הופעה מאופקת אך מוקפדת או חינגה מבולבלת ורועשת? זה כמו לשאול את מי אני אוהבת יותר את אמא או אבא. לאונרד אמר שבכל דבר יש סדק. כך האור חודר אלינו. זה כנראה היופי שבשוני ובפספוס שישנו כמעט בכל דבר. שישאר טעם של עוד, שנרגיש שהדבר הבא עוד מחכה מעבר לפינה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s