לכל מטבע יש שלושה צדדים

אחת לאיזה זמן מתכנסים להם יהודי לונדון, בשיתוף עם היורדים הותיקים שעדיין מחשיבים את עצמם כישראלים לכל דבר ומזמינים את היורדים הטריים ובכלל את כל מי שמעניינת אותו ישראל, ולאו דווקא כדי לשמוע שאנחנו עם כובש חסר מצפון שמתעלל בחלשים, אלא כדי לצפות במיטב הקולנוע הישראלי.
עבורי הפסטיבל מרגש במיוחד כי סופסופ אפשר לראות איזה סרט ישראלי טוב. וכן, אחרי כמה שנים בגולה אני לגמרי בטוחה שלקולנוע הישראלי יש מקום על המפה. אמנם טרם הקרנת כל סרט בפסטטיבל עלינו להאזין בסבלנות להרצאה היומית מפיה של הקלפטע היידשע-ממע התורנית, בעלת הקול הצפצפני של המורה ללשון שהתלמידים שלה לא ממשים את הפונטיאל וזה פוגע לה באגו, שחשה צורך להבהיר לכולם כמה הארגון חשוב וכמה מר גולדנפרג תרם השנה… אבל נגיד שהדודה סיימה להטיף וכל התלמידים שילבו ידיים, קינחו במפית את עוגת השיש שחילקו בכניסה (בחינם!) או אז אפשר להתרווח בכסא לראות סופסופ סרט ישראלי.
השנה החלטתי להתנסות בדוקומנטרי. נכון, זה למתקדמים ולעיתים דורש מנת אומץ ונכונות, אבל שכנעתי את עצמי שאני מוכנה למשימה. ואם כבר אז כבר, נלך לשניים – המקור והמחווה. הראשון, המקור וההשראה, הוא סרט דוקומנטרי שנת 60' הנקרא "הצד השלישי של המטבע" (תרגום מאוד חופשי, שהרי השם המקורי של הסרט הוא למעשה Description of a Struggle) מבית היוצר של כריס מרקר. (הסרט אף זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין). הסרט בוחן בעין זרה וסקרנית את ישראל של שנות השישים, זו המתאוששת ממלחמות ומביטה לבאות בהבטחה ואופטימיות שרק בשנות השישים אפשר היה לחוש. בעין דקדקנית ובחוש שיש רק למי שרואה את הדברים בפעם הראשונה ומדווח בקפדנות למפקדה, מרקר מבחין בפרטים קטנים ודקים שהופכים את הסרט לא רק למסמך מרתק מהעבר אלא גם לחתך מרגש של איך היינו אז. חלק נכון גם היום, וחלק נראה כה אבסורדי – איך בכלל אפשר היה לחלום כך אז?. פגישת חברי קיבוץ בהנחית האחות רבין בעלת הצמה, שוק הכרמל, עמק החולה המתייבש לאיטו. התמונות בחלקן נראות כהזיה פסיכלדלית של הבמאי, אך לא, ככה זו ישראל – הבטיחה וקיימה אבל לא לפי התוכנית. פריסטייל. העותק היה במצב בינוני-עד רע-במיוחד אבל האותנטיות והכנות עדיין כשהיו.
סצינת הסיום מרגשת במיוחד – אניגמטית ופיוטית. מונולוג של הקריין לצד נערה בשיעור ציור, אנו רואים את פניה אך לא את יצירתה. הבטחה, מסתורין, פנים לבאות. היא הפכה לאייקון של הסרט כולו, כאילו כל ההבטחה כולה נשענת על כתפיה הדקות, כאילו יצירתה היא עתיד מדינה שלמה.

הרבה מים זרמו בירקון, וארבעים ומשהו שנה קדימה, אנחנו צופים בסרט השני בסדרה.
הסרט שנקרא, איך לא, "הצד הרביעי של המטבע" בוים בידי ישראלי בן זמננו בשם דן גבע. ברור כשמש בצהרי אוגוסט במישור החוף שהסרט יהיה שונה בתחלית מקודמו ולו רק בגלל המעורבות האישית של הבמאי בחיים בישראל. הסרט מתחיל בציטוט מהסרט המקורי וממשיך במעקב מדויק לפי אבני הדרך שסימן לו קודמו. גבע הולך בעקבותיו של מורו ומדריכו מרקר, לא סוטה ולו בכדי לבדוק תפנית או חידוש מהמסלול. מחווה במלוא מובן המלה. קצת יותר מידי אדוקה.
הימים ימי פינוי ההתנחלויות, החומה השנויה במחלוקת ופסימיות כוללת. הסרט לא מצליח להתרומם אל מעבר לאותם דיונים שחוקים וססמאות בכתום שהתנוססו אז ברחובות ובתקשורת. גם החוויה האישית המתועדת בסרט, זו הנושאת פוטנציאל נגיעה אמיתי במטרה מתפספסת והופכת לדיווח חלול על חברות נושנה שהפוליטיקה הפרה.
הסרט נחתם בעימות אותה נערה מיתולוגית עם המציאות העכשוית. היכן היא עכשיו? מי היא? האם היא עדיין מציירת? האם היא עדיין גילום אותה הבטחה? למרבה (או לא בעצם) ההפתעה, מצא אותה גבע בהמפסטד, מציירת נופים של בתים במקומות שונים בעולם, כמעט כל פינה בעולם מתנוססת בציוריה רק לא ישראל. היא חיה חיים שלמים, אך לא בישראל. הבמאי איננו מסתיר את אכזבתו. אני החנקתי חיוך. הנה ההבטחה. אז ככה זה נגמר. היא חוגגת שישים ומוזמנת על ידי חבריה למסיבה במולדת. את רוב האורחים לא פגשה מזה שנים, אנשים היו פעם משפחה וחברים טובים הם עכשיו זרים, רחוקים. לא רק המרחק הפיזי נצפה מהמסך אלא הניתוק, החיתוך שהיא עשתה, ההחלטה לרדת, להתחיל מחדש בארץ אחרת, ארץ הגויים. אז זה עתיד ארצינו? שואל גבע. הקהל באותו קולנוע במרכז לונדון ברובו כמוני, ישראלים שהבית שלהם זמנית, יותר או פחות, כאן (או שם, תלוי איך מסתכלים). גם היא היתה בקהל, ישבה כסא מאחורי.

הסרט השני פספס אותי במיילים אבל הטעם של הסצינה האחרונה נותר. כי הסיפור שלה זה הסיפור של ישראל. כי האייקון משנות השישים השמחות חי בגלות. זה הסיפור של היורדים. אלו שנטשו את הארץ המובטחת, שהמערב קרא להם לחפש אתונות ומלוכה וביזנס טוב באלקטרוניקה ותכשיטים ועגלות עם מוצרי ים המלח. או של אלו שהמציאות בארץ היתה להם קצת יותר מידי לוחצת. או אלה שהיה להם חם מידי ורצו להתקרר, להתאוורר.
פתאום התגעגעתי הביתה. אבל רק קצת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על לכל מטבע יש שלושה צדדים

  1. שחר הגיב:

    את יכול רק לנחש שאת מתגעגת לבית, לא הביתה.

  2. שחר הגיב:

    'את' = 'אני' בתגובה למעלה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s