קפיצה סיבוב קפיצה

פעם בשנה היו נוהגים להתכנס בני השבט, נשים וגברים זקנים וטף, להצטופף אל מול קוספאת הפלאים – הלא היא הטלויזיה – בכדי לצפות בתחרות השנתית לזמר הפופ. מיטב האומנים, מיטב התלבושות והפקות ענק בסדר גודל חסר תקדים הוקדשו למפעל… האירוויזיון! מאז עברו הרבה מים בנהר הירקון ועוד יותר סירות חצו את התמזה. זמנים השתנו, אינטרנט ופלאפונים, פלייסטיישן ומייספייס דחקו את האירוויזיון לתחתית רשימת המקובלים. כל שנה מקווים אחרוני התומכים לקמבק ענק שיחזיר עטרה ליושנה. רובם כמעט ככולם חברי אגודת הדגל בעל צבעי הקשת. הם לא מתביישים להתגאות בחיבתם לתחרות. שאר אירופה (ומדינות נספחות, כמו ישראל למשל) לא מפזילה לכיוון. ערוץ אחד הישראלי משדר את שואו כל שנה וזה כבר אומר דרשני. פה בלונדון הביסיסי תקועים עם האחריות לשדר וגם הם לא ממש נלהבים מהכבוד שנפל בחלקם.
ובכל זאת הסתקרנתי לבדוק איך זה לצפות בתחרות כשליבי בארץ אחת וגופי ככולי באחרת. וגם לא היה לי משהו יותר טוב לעשות באותו ערב. וזכיתי. השנה רוסיה אירחה את התחרות והם עשו לה כזה כבוד שכמעט והתרגשתי. עיצוב במה מרשים – גם אם אתם לא לגמרי בקטע של אייטיז עם הרבה ניאון וזכוכית. אנימציה חייתית – גם אם עבר זמנה לפני כחמש שנים – לקטעי המעבר לפני כל שיר ושיר. מופע ביניים, בזמן ההצבעה, בדמות רקדניות כמעט ערומות בבריכות מים ענקיות התלויות מעל לראשם של האנשים התמימים בקהל. בעוד הקהל הנלהב מאבד את תמימותו אט אט עם כל תנועה חיננית של הרקדניות, הבריכות החלו נעות מטה, לכיוונם של אלו שכבר לא ידעו את נפשם. ידיים נשלחו מעלה בתשוקה לגעת/לא לגעת בנימפות המרקדות. אבל השוס האמיתי היה השירים עצמם. כיאה לתחרות ברמה, השנה איכשהו השירים היו כמעט טובים. שוב, יסכימו איתי בעיקר חובבי הפופ, אבל גם שאר בשר יהנהנו. היה שם שואו ששווה לדבר עליו בבוקר יום שני ליד מכונת האספרסו המשרד.
כמו בשנים רחוקות בהם נשלחו אמנים מהשורה הראשונה כמו אבבא ועופרה חזה, מספר מדינות לא מבוטל שלח השנה נציגות מרשימה. אפילו ישראל שלחה קליבר בדמות אחינועם ניני (הלא היא נעה בשביל האירופאים).
אמנם לא כל ההופעות היו שוות את זמן המסך כמו הפרחה האוקראינית שפרסה את רגליה הארוכות על פני הבמה, או הצמד הארמני שלא דיגדג את השורשים המערביים העמוקים של אירופה.
כדי לגאול אתכם מהמתח הנורא, אגלה לכם שבסופו של תהליך הדירוג (אתם יודעים אותו דוז פואה מפורסם ובדיחות קרש) נורווגיה לקחה, ובגדול, וגם זכתה לתואר הזכיה בעלת מירב הקולות מאז קום התחרות. לא ממש מרשים אם משווים את מספר המדינות המשתתפות לאורך השנים. איכשהו בכל שנה יש עוד לפחות חמש מדינות ש"הצטרפו" לאירופה. לא מספיק שזו היבשת הקטנה בעולם, כולם רוצים להיות חלק ממנה. רוב המדינות החדשות בתחרות כל כך אנונימיות שקשה להוכיח אם הן באמת באירופה או לא בדיוק. ומי אני כישראלית שאעיר על הנושא…
אני אישית תמכתי באסטוניה ובחיר ליבי התרגש מהטורקים שביצעו גירסת כיסוי ל
My milkshake brings all the boys to the yard,
And their like
Doom tek tek… הנה!
כיצד בעצם הצליח האירוויזיון להגיע לכותרות ביניים-מכובדות-יחסית-בעיתונים דווקא השנה? יש לי תיאוריה לגבי כל זה. שורש ההצלחה של אירוויזיון 2009 טמון בכוכב נולד. סך הכל זה בעצם אותו הדבר. אותה תחרות, אותו הג'אנר המוסיקלי. והרייטינג אילף אותנו לאהוב את זה. השנה זה אין לאהוב טראש טיפשי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טלויזיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s