ענת תשובה

אין לי אויר. פלונטר בחבל הטבור מונע מגופי משאבים חיוניים. לנגד עיני מופיעות נקודות שחורות, הכל מיטשטש. והנה האור הלבן שכולם מדברים עליו מופיע וקורא לי לבוא אליו. וכל הזמן אני אומרת לעצמי בלב פנימה: "פעם הסתדרת יפה מאוד בלי", "יש מיליון ילדים רעבים באפריקה" ואפילו "בישראל זה לא היה קורא" …

הכל כי עברתי דירה. כי עברתי ולמרות שעשיתי את כל הצעדים הנחוצים בכדי להודיע לכל הנוגעים בדבר על המהפך החיי. הבטיחו לי הבטחות ושיננו באוזני את הפרוטוקול במבטא הודי כבד עד כבד מאוד. והנה אני פה ואין כאן אויר!

נסו בעצמכם – נתקו את האינטרנט/טלויזיה/דיוידי. שבו בנוחות על ספת סלונכם. נסו שלא להציץ בשעון. ספר? אולי נעשה קפה? אולי נסדר את אוסף הדיסקים בסדר אלפבתי יורד? לא, כבר ניסינו את זה. אולי לפי האלפבית הסיני? אולי נבדוק אם יש איזה סרט בקולנוע (שנים לא הייתי בקולנוע) – אוי לא! אין אינטרנט, איך נבדוק? בעיתון? מה זה עיתון?. אולי נדבר עם חבר? אבוי, אין סקייפ.
החיים ללא האינטרנט אינם חיים.

החברים בביטי הבינו לליבי. נו בטח, כל אזרח אומלל בממלכה עובר את אותו הדבר בדיוק, אפילו הם. למרות כל ההבטחות האינטרנט לוקח לעצמו את הזמן, עוצר לאיזה דרינק בדרך ולבקר חברים נושנים (אם הוא כבר בסביבה) ואני פה מחכה לו. ולמה זה קרה, שאלתי את ביטי? התשובה תבוא בין חמישה לעשרה ימי עבודה, זה לא כולל ערבים סופשים וסתם ימים רגילים שבהם ביטי לא עושים כלום. שוב שאלו אותי לפרטים אישיים ושאלות זיהוי לצורך מניעת גניבת זהות (אבל מה יגנבו? זה לא עובד ממילא!). ומה הכתובת שלך? אמרתי. זה לא מה שיש לי פה על הצג. נו שויין, לך תוכיח שאתה איפה שאתה. ומה מספר הטלפון שלך בבית? מאיפה לי לדעת. אתם ביטי. אתם תגידו לי. אבל בלי מספר טלפון אנחנו לא יכולים לעזור לך. אז מה עושים? הם מציעים לי לפשפש בארגזים, אולי שם מתחבא מספר הטלפון שלי, ולחזור אליהם כשאמצא.

אחרי חמישה עד עשרה ימי עבודה ויתרתי. הרמתי ידיים. יצאתי לטבע. ראיתי ציפורים מאושרות. צורחות אחת לשניה הודעות. הן לא צריכות טלפונים וסמסים וטוויטרים. יש להן גרון.

הבלוג הבא שלי מעל גלי האתר. חפשו אותי ב איי. אם.