רבותי ההיסטוריה חוזרת

כשהייתי פספוסה תיכוניסטית חשבתי שגיל שלושים זה מה-זה-זקן. לא טעיתי. וגם היית בטוחה שלא אתברגן. שאעמוד זקוף בפני הזרם השוטף את כולנו לקנות מותגים, לחפש סיילים ודילים, לשבת כל ערב אחרי העבודה בסלון איקאה ולבהות בטלויזיה בשעמום, להתחתן, לגור בפרברים ולעשות 2.4 ילדים… 'אני', אמרתי לעצמי מול המראה אי אילו שנים אחורה בגיל העשרה, 'אני אשאר מגניבה'. כולם לבשו ג'ינס (מותג, אלא מה) כחול, טישירט (שוב מותג) לבנה וקדס (כן ,כן, שוב מותג) לבנות בהתאמה. ואני בחרתי שחור של פאנק, עם מגפיים סגולות, טבעות למכביר, שרשראות כסף גדולות, שיער קצר צבוע אדום בוהק משוח אחורה בטונות ג'ל וקאמל לקינוח המראה. הייתי עאלק-פאנקיסטית עם טץ' פריקיות.
היינו מתלבשות כמו גדולות (או במילים אחרות חושפות טפחיים או שלושה) ויוצאות לבלות בבארים חשוכים וכמובן ל"זמן אמיתי". הרבה לפני הביצפר לבארמנים. הרבה הרבה לפני. בימים ההם זמן אמיתי היה מועדון "אמיתי". המוזיקה קראה תיגר על המיין סטרים וכך גם הקהל.
אלו היו ימי נעורי השובביים. והפסקול לאותה תקופה מורדת משובץ פיקסיז. שרנו בקולי קולות את המילים, לרוב מבלי להעמיק בתוכנן הטרגי. בכל זאת היינו רק בנות טיפש-עשרה.
רצינו להיות גדולות, מבוגרות. כדי שנוכל להנות מכל הבא ליד. שנוכל ללכת להופעות רוק אמיתיות. וידענו שאנחנו גדלות בתקופה כל כך מגניבה ואנחנו צעירות מידי ועד שנגדל הכל יתמוסס…
לא חלמתי ולו לרגע שיבוא היום, שנים אחרי האייטיז האפלות, בו אזכה לשמוע את מונו מבשר לי בהתרגשות שיש לנו כרטיסים לפיקסיז. בבריקסטון!
אז שלפתי את הדיסקים מהמדף העליון המאובק, ובידיים דיגיטליות של המאה העשרים ואחת הורדתי את השירים לנגן האם.פי. והנה אני צועדת בבוקר קריספי אפור דרך הפארק אליי טיוב ומזמזמת להנאתי שירים על זונות וסרסורים ומלחמות והתאבדויות ושאר מיני מאפה. בגרתי ואני כבר לא מעלימה עין מהתכנים הקודרים. אני הוגה בהם, קמעה. וכן, אני בפרברים, נרקבת כל ערב מול מסך פלזמה דקיק מלא שטויות, וגם אני עושה 9 עד 5 עממי ורק מחכה לפיינט של שישי בערב. אבל מה? אני מגניבה. אחוש מגניבה. כי בשישי האחרון ואני ולא אחרת זכיתי לרקוד בפראות לצלילי הפיקסיז בלייב בלונדון. עמדתי בהבטחתי לאותה נערה תמימה שרק החלה ללמוד על העולם ועל עצמה. שמרתי על הגחלת שבערה אותו ערב במלוא אונה לאותם צלילים מהעבר שלא התיישנו. כן, בלאק פרנסיס הסולן השמין. כן, קים קצת יותר מידי טרחנית-אמהית מבסיסטית-רוקרית. נכון, "Hey" ההמנוני זכה לוי.ג'יי. סטייל קריוקי. אבל הפתיחה המצמררת עם סרטו האגדי של בונואל "כלב אנגלוסי", שני הביצועים הכל כך מרגשים ל wave of mutilation, הסאונד, האוירה – הכל עבד לתפארת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s