להבות (ה)בשנטי

יש לנו מסורת צעירה בה אנו חוגגים ימי הולדת בהופעות רוק. שהרי ידוע שהופעות הן בבסיסן מסיבות איכותיות. ומה טוב שלא אנו אלו שנאלצים לתאם, להזמין חברים, לבחור מקום ובידור ובטח שלא לנקות אחרי המפגע. אחרים יטרחו עבורנו ולנו רק נותר לשלם דמי כניסה סימליים והנה הבר והבמה – תהנו על חשבון בעל הבית (בערך).
ויגיע יומולדת נוסף על ביתנו ונשים פעמינו לאולם ההופעות הקרוב (לא בדיוק) ונתכבד בהופעה שופרא דה שופרא. הפעם ברוקסי. עוד לא הייתי שם והאמת שאפילו לא שמעתי על המקום. כשסופסופ הגעתי למקום, אחרי רכבת, שלוש טיוב וצעידה קלה הבנתי למה ביישן המקום. כי הוא בקצה מתחם הבילוי הנקרא לונדון, אם לא מעבר לאותו קו בלתי נראה. כמעט לא קיים. השכונה אינה מזמינת פנים, והפאבים השכנים לא מתמודדים עם קהל הבליינים. דמיינו פאב שקט, קירות מתקלפים, ריפוד דהוי. פאב בו לכל לקוח קבוע יש את אותו הכסא כבר ארבעים שנה. הברמן עצמו ראה ימים טובים יותר והוא מתבלבל בין הלקוחות הלא מוכרים, אוחז ביד רועדת קלות את בירה ושואל אנושות 'של מי זה?…' אבל מי אנחנו שנתלונן? וכי למה? כל זה בידור קל, מתאבן, חוויה. ונסיים הבירה וניכנס אל לוע הרוקסי. מבפנים די דומה לבריקסטון ושות' אך עם שינוי אחד קטן – האבטחה מחמירה במיוחד. בדרך כלל שמור איזור המדרגות פנוי לעוברים ושבים – לכאורה. בפועל אחרי השיר הראשון כל חוק וסדר יופרו באחת. אבל כשצבא בשכפצים צהובים זוהרים ממונה על הסדר, המדרגות ומטר נוסף מכל צד פנוי גם פנוי כמו מונית בצהרי יום. בשבילנו זה עבד יופי – התמקמנו בשורה הראשונה לפני אותו איזור מוקצה. זה אומר שלא הסתירו לי (!), שהייתי קרוב לבמה ובול באמצע , שיכולתי לרקוד בסגנון חופשי והרגשתי אח"מ לכל דבר. יומולדת או לא יומולדת? (אז מה אם לא שלי?..)
החימום היה שווה באופן מפתיע. כבר פגשתי את Cymbals Eat Guitars בעבר בקמדן. שם הם לא היו בדיוק שיא התהילה והקהל היה עסוק בכל דבר אחר מלבד המוזיקה עצמה. על במת הרוקסי המצלצלים קיבלו הרבה יותר קרדיט והראו כתגובה הרבה יותר אנרגיה. עושה רושם שמאז הם גם עשו שיעורי בית ולמדו מניירה או שתיים של רוקרים. הסולן רכש לעצמו חליפת כוכבים צמודה סטייל סבנטיז שעשתה את העבודה, לו וגם לי. המהומים חיוביים נשמעו בקהל בסגנון 'לא רעים אלה…'.
הלכו המצילתיים ובאו השפתיים. בלי הרבה הו והא הם עולים לבמה. עושים קצת ג'מים על הבמה, מפטפטים עם עצמם ואיתנו, לוחצים ידיים לבני מזל בשורה הראשונה. בלי טיפת אגו, בלי הדרמה הכניסה הדרמתית כשהאור עולה עליהם לראשונה לשמע שאגות הקהל. כל זה, מסתבר, לא ממש מעניין את הFlaming Lips. הם פשוט רוצים לנגן ולהנות. כשכל הכלים כוונו, ביקש הסולן ווין קורן (Wayne Coyne) שאם אפשר שלא להפיל אותו לרצפה כשהוא יגלגל את עצמו לקראתינו בתוך בועת ענק… 'כן, בטח, מה שתרצה… מממ-מה??!!' הייתי בטוחה שהוא מתלוצץ. אך לא, דקות אחר כך קורן נכנס לו לבועה וגלגל עצמו אל הקהל שנשא אותו בידיו מצד לצד. עם פתיחה כזו נכון להצהיר expect the unexpected.
שאר ההופעה לווה בבלוני ענק שהופרחו לקהל וקפצצו באלגנטיות בינינו, ברקע ויג'יי של בחורות עירומות ש… אההמ… וייבז של צבעים נובעים להם מבין רגליהם. קורן תקע בחצוצרה שפלטה לא רק קול אלא גם צבע ועשן. והיה גם גונג, ולייזרים וגם ליווי של טלאים בצידי הבמה. בקיצור קשה למצא מילים לתאר את הקרקס. את האנרגיות. את השפע הצבעוני. והכל הכל עטוף גשם קונפטי ועוד קונפטי.
והמוזיקה לא טמנה ידה. הפליימינג ליפס איתלרו, עלו וירדו ונתנו הרבה נשמה לכל אחד מהשירים. קורן אמנם ציין שאנחנו, הקהל, זקוקים למעט עידוד כדי באמת לשמוח ולרקוד. והרגיע שהם ידאגו לזה. וכך היה.
חכמים ממני קבעו שיוטיוב אחד שווה אלף מילים. וצירפתי פה שניים. אבל תעשו לעצמיכם טובה ולכו לראות אותם לייב בפעם הבאה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s