נו, ברצינות!

לכבוד האוסקר אתמול, ששוב החליט להתל בנו ולזכות את כל האנשים הלא נכונים (טוב נו, כמעט כולם) בפסלון קטן מזהב (סנדרה בולוק שחקנית השנה? איפה העיניים שלכם?), נראה לי נכון לזכות סרט אחד שלא זכה בפסלון משלי.
ארועי חודש פברואר-מרץ הסתמנו אצלי במבוכי בירוקרטיה שלא היו מביישים סיפור קפקאי אותנטי ומנות חוסר מזל ואטימות שהיו כובשים את לבב איוב ומשפחתו.
בתמימותי רציתי רשיון נהיגה מקומי. אחרי כמעט חמש שנים הבנתי שלא תהיה לי ברירה ואאלץ לעבור את המסכת המשפילה של תיאוריה וטסט בגילי המופלג. לא עזר שקיללתי בליבי שכולם פה אנטישמים. התשובה לא התכופפה לכובד טענותי ההגיוניות. אז נכנעתי. ושלחתי את הדרכון (הדרך היחידה להגיש בקשה לרשיון, בדקתי בשלושה אתרים) בדואר. אויה! אחרי יומיים צנח מכתב דקיק בתיבת הדואר שלי המבשר לי שאין דרכון בעירנו ואם יש לי בעיה עם זה כדאי לי ללכת לחפש עריסת תינוק (שתנענע אותי). טלפונים חוזרים ונשנים. התחלתי בבכי, עברתי לצעקות ואיומים. הבטחתי עתיד קודר לפקידים עלומים ומשפחותיהם. הבטחתי פרס בשוק השחור למוצא הישר. איימתי שאגיד אותם לרפי גינת אבל לא שמעו עליו פה (אנטישמים!). לא עזר ואין דרכון. בלעה אותו אדמת המלכה. הוא עכשיו בעולם שכולו טוב, חוגג עם עשרות גרבי צד שמאל וכסף קטן.
מאז ועד ימינו אנו, שישה שבועות והמונה עוד דופק, אני מתזזת את עצמי במסדרונות בטון חשוף וניאון ירקרק, מחפשת את זהותי האבודה, מנסה להשיב לעצמי את האובדן הקשה. בחרתי להגיב לכל המצב בפולניות מהולה בקורטוב יהדות. האשמה שהציפה אותי בהיוודעי על הצרה. הידיעה שלבטח חטאתי לאדם או למקום או שניהם, והקללה תשב על גבי עד להודעה חדשה (או עד שאחזור בתשובה). ההכנעה שבי שאין דבר כזה סתם מזל רע בלי סיבה ואין שליטה ואין מוצא ופשוט יש מצבים מעצבנים לא עשתה עלי שום רושם משכנע. אני בשלי שמגיע לי וכל הנאחס של העולם בא עלי ללמדני שיעור. אבל על מה?
גם לארי גופניק נתפס ברשתה של האשמה היהודית המפורסמת והאחים כהן צלחו שוב ויצרו עוד סרט נפלא – A Serious Man. ישבתי לי בחושך (בלי מים אבל זה לא באמת קשור) בקולנוע הקרוב למקום מגורי, והנהנתי עם כל מכשלה פילוסופית שלארי ואני עברנו יחד. כל תסבוכת בעלילה, כל נסיון נואש שלו להציל את המצב. כמו חול טובעני, הנסיון להתמודד מול האשמה היהודית סופו בכשלון מוחץ אפיים.
לאחר הסרט, בתחושת מחנק ואמוק, תרתי סביבי לבית הכנסת הקרוב לבקש מחילה. יקירי אחז בידי באומץ ובנענוע ראש החלטי הסביר לי שאף כי הוא מבין לליבי (קתולים, הם לקחו את האשמה היהודית וניצלו את כוחה עד תום), הוא סבור שהכל קשקוש ואין קשר בין צרה ומצורר. סתם ככה יצא. 'אבל גם אני מנסה להיות בנאדם רציני!', הגנתי על שלי, 'ותראה מה קורה ואיזה עולם ואיך אנשים…'. 'לנשום עמוק', הוא אמר לי בקול מרגיע, 'ולנשוף'. ולחשוב אופטימי. 'אבל אין לי גנים כאלה', מלמלתי…
אז לקח אותי ביד לאווטר, בתלת מימד, שארגע (ברגל).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s