לא דובים ולא שערים

הגיע הזמן שאני אודה בדילמה קשה שמלווה שאותי. מתמיד ועד פי כמה באנגליה. כדורגל. מה לעזאזל??? אני יודעת שאני לא לבד, שיש עוד הרבה נשמות טהורות שדיבוק הכדורגל לא חילל. בפנים אני יודעת שלא אני זו שיוצאת דופן. אבל לרוב זה פשוט מהפנט לראות כה רבים נופלים חלל ממשחק כה משמים. מירוץ חלזונות מרתק יותר מצפיה, וכגודל המעמד וחשיבות המשחק, כך גודל האכזבה וגלגול העיניים.
אין תקופה מתאימה יותר לחשוף את הסטיה מאשר בימים טרופים אלו, ימי המונדיאל. עם שלם אחוז שגיון. דגלים פוסטרים שירים מזכרות לקניה מה לא. ולמה? הקבוצה האנגלית לא הראתה שום סימן או רצון לנצח, השחקנים נראו משועממים מעצמם על המגרש, הדשא פיהק, אבל האוהדים נלהבים. מה, לא ראיתם? באמת לא ראיתם? עד כמה אפשר להיות עיוור? זה מעבר לאהבה. זו אחיזת עיניים.
טעיתי לחשוב שעם ההפסד הצפוי של אנגליה השגרה תחזור למסלולה. למה? אפשר בהנף יד להמיר את האהדה האדוקה לעם אחר, אותו אחד שקיללנו לפני רגע, כמועדף לכתר. האם זו צביעות או טמטום מסוכן? אביב העמים או עיוורון?
מצאתי את עצמי בחצי הגמר בפאב גרמני. גוב אריות. נדחקתי בצינוק חסר חלונות באחד הימים החמים ביותר בשנה (אין פה מזגנים, אפילו מאוור לא היה בנמצא. ישראלים לא יבינו זאת, ובצדק). בירה חמימה, פרעצל חצי שרוף והפסד עגום מצידם של הצוררים. לפחות תנצחו, סיננתי, שתבוא איזו נחמה.
אין תקווה ואין תקנה.
טוב שנגמר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספורט. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s