בקיץ הזה תלבשי לבן

האנגלים אוהבים את הספורט שלהם נקי, מתוקתק, צחור בוהק בשמש קיצית עדינה.  או בקיצור האנגלים אוהבים טניס. גיי-טניס. מדי שנה בשנה אני מבטיחה לעצמי לבדוק על מה כל המהומה. ואין מקום הולם או הזדמנות קורצת מאשר טורניר וימבלדון. כל שנה אני מבטיחה ומתעצלת ברגע האחרון. השנה חשתי בשינוי ממשמש: בעידוד איחוד מרגש ביני ובין נינטנדו Wii והצלחתי המסחררת בטניס זוגות בו אני ועצמי מכסחים לבן זוגי ותאומו את הצורה, נכון להיום גם אני חובבת טניס וגם מבינה חלק מהחוקים. מה שהופך אותי לאדוקה ומתאימה לאירוע יותר מתמיד. כך קרה הקיץ הזה, כשאורחים נכבדים כיבדו אותנו בביקור נוסף, התירוץ האחרון הושלם, התשבץ יצא לדרך ושמנו פעמינו לוימבלדון לראות קצת טניס בינלאומי. לשמחתי הרבה ולדאבון ליבם של האורחים האומללים שנמלטו משמש ישראלית יוקדת ומצאו עצמם בתור לוהט לא פחות בדרום לונדון.

תור אנגלי זה ספורט בפני עצמו. זוהי התחייבות למשימה, דבקות במטרה ואימון מסור. כולם עומדים כמו חיילים. הצפי לשעתיים של עמידה בשמש קופחת לא מרתיעה אף אנגלי מאולף. אנחנו, ישראלים ברבריים, לא נרים את ראשינו הזר ונתמרד. נתבוללה עם הקהל וננסה להעביר את החויה בנעימים.
אבל חסר לנו כנראה הגן הנכון כי התור נמשך ונמשך והידיעה שבבוקר אנשים עמדו בתור כפול משלנו לא מנחם אותנו בכלל. התיבש לנו השכל, אנו שוקלים את המצב ותוהים מתי הפכנו אוהדי טניס שרופים שיחזיקו את עצמם באמצע שדה במשך שעות. בעוד אנו מהרהרים בגורלינו, חושבים מחשבות קרות ובנסיון לחזק את רוחינו מנסים לדמיין איך זה שם, מעבר לסיבוב, מאחורי ההר אחת שתיים שלוש. הדשא לבטח ירוק יותר, האנשים מחייכים זה לזו, התותים בשמנת עסיסיים ומתוקים להפליא. כל זה שווה המתנה. או שפשוט נפלנו על השכל.

סופסופ נכנסנו. את התור החדש לכרטיסים למגרשים הראשיים לראות אחד מגדולי הטניסאים בפעולה פסלנו מראש. מיצינו את מלאי הסבלנות לעמידה בתור שיש לישראלי ממוצע, בטח ליום ואולי אפילו לשנה. די מספיק. זה כבר לא מצחיק. אל דאגה, וימבלדון מציע משחקים רבים. וגם ככה אנחנו לא בדיוק אוהדים, אז זה לא בעצם משנה, נכון? התמקמנו בצידו המוצל של אחד המרגשים הקטנים הפתוחים לקהל. פימס קריר במחיר מופקע, והמשחק מתחיל. השופטת מתגרה בכולנו ממרומי מגדל השן. 'בסך הכל פיגום ירוק', אני מטיחה בליבי. אך למרות האנרגיות השליליות שפיזרה המלכה המרשעת לכל עבר, המשחק התגלה כמהנה ביותר. הקהל מביט ימינה שמאלה ושוב ימינה. "אווו", "אההה" ו-"ווואאאווו" – ככה מביעים תמיכה בטניסאים הנוזלים זיעה במאמץ להדוף כדור צהבהב מהיר להפליא. הכל נורא מנומס.
מקסים במיוחד הטקס הקצרצר מלא חשיבות עצמית של החלפת הסט המסור של "ילדי כדור" (הם אלו שרצים לאסוף כדורים סוררים שיצאו לשוט על פני הדשא) וסגל סגני-השופטים (הם אלו שצועקים OUT גם שלא צריך ומרגישים נורא חשובים. אוטוטו גם הם יקודמו לדרגת עריצות וישבו גם הם על פיגום ירקרק וירדו בעמם פקודות טניס רמות).
אפילו הויכוח בין השופטת המושחתת והשחקן האמריקאי האומלל שניסה להוכיח אותה על טעותה להעדיף את הסרבי שנגדו רק כי הוא בן עמה, לא הצליח לקלקל את אחת חוויות הספורט המהנות ביותר. מומלץ ביותר. אך בטרם אשים פעמיי לוימבלדון בשנה הבאה, ראשית עליי להמציא מלאי עזרים להעברת זמן בעמידה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספורט, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s