אנ-רא-הא!

אף אחד לא הזהיר אותי מראש שמרגע שאכנס לארץ זרה אאלץ להשאיר מאחורי על שולחן פורמיקה במכס את הכבוד העצמי שלי. ציוץ אחד לא נשמע. החלטתי שאגדיל לעשות ואהיה כנה עם כל אותם מהגרים ישראלים פוטנציאלים. שלא יגידו אחר כך שלא אמרו להם. ושידעו למה לצפות, וחשוב מזה, איך להתמודד. הנה פרק חשוב במדריך לחיי הישראלי באנגליה: רשיון נהיגה.
אחרי נהיגה יומיומית בכבישי הארץ שמחתי על האלטרנטיבות הרבות שהבירה מציעה ליושביה. הטיוב הצטיירה בעיני כגולת הכותרת של לונדון. כמה נוח ומהיר להגיע ממקום למקום. לא עוד פקקים, עבודות בכביש, חניה. אשב לי על כסא נוח למישעי ואקרא בנינוחות ספרים ומגזינים. הרגשתי ששדרגתי את חיי לדרגת אצולה – עומדםי לרשותי נהגים רבים המופקדים על המשימה הקדושה להביא אותי בזריזות ממקום למקום. מהר מאוד התברר שהטיוב משרת המוני אצילים שכמותי, וכל קרון עמוס לעייפה המוני אדם ותיירים. עבודות תשתית נפוצות מתחת לפני האדמה באופן דומה להחריד לאלו מעל פני השטח. בקיץ חם מידי, בחורף קר מידי ורוח צפונית מקפיאה חודרת עם כל רכבת שחולפת. זה יקר. זה לא מגיע לכל מקום, לא באמת. 'לא נורא', ניחמתי את עצמי, 'יש אוטובוסים'.
דבל דק. המצאה כובשת. אוטובוס ציורי כמו צעצוע, אדום אדום, נוסע רחוק. יושבים למעלה בספסל הראשון ונהנים מטיול תיירותי זול להפליא בעיר הגדולה. מלמעלה ישנה תחושת עליונות ונקודת תצפית נהדרת על נופי העיר וכל המחטטים האף בפקקים. אבל האוטובוסים גם מלאים זוהמת אנושות (כי זה זול ולחלקם אפשר אפילו להתפלח), מוזיקה רועשת מפלאפונים דור שלישי ואנשים פטפטנים בפלאפונים (איזה דור שתרצו). הנהגים במשימת התאבדות, מטורפים אמיתיים. הפקקים איומים, אין חלונות איורור (כלומר יש חלונות הם פשוט לא נפתחים מעבר לחריץ זהיר. מה, לא שמעתם על התחממות גלובלית?)
לא אלעה בכתיבה אבל ניסיתי את כל שאר האופציות. ברגל (לאט מידי, אני תמיד מאחרת, והתיירים עושים פקק אנושי גם על המדרכות הרחבות ביותר. צריך לסדר להם מסלול איטי מיוחד), באופניים (סכנת נפשות, נושמים זיהום אוטובוסים ישר לריאות, וגונבים) מוניות (לא גיליתי עדיין איך מגדלים כסף, פלוס ראה ערך אוטובוס על פקקים, פלוס הנהגים נודניקים כמו בארץ). שקלתי פשוט להשאר בבית. אבל בחייאת, אני פה בעיר מגניבה, לא אצא לשוח?
שנים של עמידה בתנאים נוקשים והנאה מסוימת מיתרונות התחבורה הציבורית, אבל הגיעו מים עד נפש והגיע זמן שאנסה כוחי בנהיגה עצמית. בארץ הייתי מלכת הכביש. גם פה. אולי.
אבל קודם החליטה אנגליה להעביר אותי מסכת מכשולים והשפלות. ספק כדי לבדוק עד כמה באמת חפצה נפשי ברשיון הנכסף, ספק כי אני מממנת להם את תקציב המדינה לשנה הבאה.
מצאתי את עצמי בשלהי גיל הבגרות לומדת לתיאוריה. תמרורים, מעברי חציה (יש להם פה לפחות ארבעה סוגים) מה עושים כשיורד שלג, מה עושים כשיש קרח על הכביש, איך מזהים אדם עיוור-חירש, למה אסור לנהוג בנתיב בימני. אלפי אנקדוטות משעממות להחריד שעליי לשנן שנים לאחר שעברתי את פירקי בכל הנוגע לזיכרון.
איזה כיף לי עברתי! יאללה לשלב הבא. טסט, נכון? לא. קודם כדאי לי לקחת כמה שיעורים ללמוד איך לעזאזל אעבור את הטסט. מה רע באיך שאני נוהגת בדיוק? כבר אמרתי שהייתי מלכת הכביש? אבל אני לא מחזיקה את ההגה נכון ומסתכלת במראות לגמרי לא לפי הסדר, ולרוב לא מסתכלת בכלל, והילוכים. אוי נו, חזרה שנות השמונים… ויש להם פה שיטה מוזרה לעשות זינוק בעליה. והם מאותתים כשלא צריך ולא כשכן. זה מרגיש כמו אילוף הסוררת. כישורי החניה התל אביביים שלי שאני כה גאה בהם לא יעבירו אותי שום טסט אנגלי. שלא לדבר על חניה בניצב.
הרשיון והעצמאות על הכביש נראים כמו חלום סוריאליסטי רחוק רחוק.
ואין מוצא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אנ-רא-הא!

  1. שחר הגיב:

    כתיבה נהדרת וסיכום הוגן של החוויה.
    אז מה כל כך גרוע בשיעורי נהיגה? אני חשבתי להוציא רשיון לאופנוע ולצאת לטיולים בקיץ הבא, שאוותר על הרעיון?

  2. anoshnea הגיב:

    חס! ברור שכן, רק שתדע מה מצפה. חוצמזה שאופנוע לומדים אחרת ואתה חוסך לעצמך את רוב האינטראקציה עם המורה. אולי פשוט לא היה לי מזל בבחירה?
    אפשר לבוא לטיולים???

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s