רוצים שינוי?

כמעט ארבעה חודשים מאז הרשומה האחרונה. פגרה ארוכה במיוחד. נגיד חופש כריסמס – מקסימום חודש. נגיד חורף ועצלות, עוד חודש, יאללה, נוסיף לחשבון. אז מה העסיק אותי שלא יכולתי לפנות ולא שעה קלה לתעד את מעללי כתמול שלשום? ובכן התשובה בגוף השאלה. תהליך הכתיבה מתחיל בחוויה עצמה. והיה הרבה לחוות, זו לא היתה הבעיה. שנית עליי לעכל ולנתח את כל ההמולה. רק בסופו של תהליך הפנמה של כל הרפתקאה ותעלול, אני בשלה להעלות על דפי האינטרנט דיווח ענייני. אבל כשגשם טרופי של אירועים שוטף את חיי, התהליך טבע לי קצת בין כל הטרה-לה-לה. לפני כארבעה חודשים חיי התהפכו מקצה עד קצה. עד כה נקודת הציון הדומיננטית ביותר של חיי היתה המעבר מישראל ללונדון (יסלח לי בעלי שיום החתונה הגיע רק אל החמישיה הפותחת). אבל לאחרונה הצלחתי לסדר לעצמי עוד הפיכה בסדר גודל דומה שדרשה זמן, כוח, נחישות, סבלנות, אומץ, עוד זמן, מנוחה לרגע וחזרה לקרב, והרבה אנרגיות פיסיות ונפשיות. כעת אני מוכנה להתחיל לסכם מה קרה לי. איך קרה לי. ואם כל זה היה שווה את המאמץ.

השינוי התחיל מאילוץ – בעל הבית אמר לנו שבסוף החוזה אנחנו יוצאים והוא נכנס. השינוי המשיך בהגיגים של מבוגרים – נקנה לנו בית. מקום משלנו, שניים שלושה חדשים, גינה, אולי חניה, אולי קרוב לזה וזה וזה. אולי. ולפני שהספקנו להגיד ג'ק (שזה אגב שמו של בעלבית), קנינו בית. לא סתם, בפרברים. סברבייה עד הסוף. שדות נפרשים מעבר לסוף הרחוב. החנות הקרובה במרחק הליכה ארוכה או נסיעה קצרה. מחוץ לתחום האויסטר, בקיצר. מחוץ לתחום. הפניקה לא איחרה לבוא. אני אתגעגע לעיר. לא באתי לפה כדי לשחק עקרת בית נואשת עם שאר האמהות מחוץ לגנון השכונתי. את זה יכולתי לעשות גם ברמת גן. הרבה השקעה כוונה כדי שלא יקרה לי בדיוק כל זה.

בערך באותו הזמן נשבר לי סופית וארזתי מטלטלתי ממקום עבודתי הנוכחי. לאיזון המעבר לפרברים שיכנתי את עצמי במשרד בול בפופיק של העיר – סוהו. חנויות מדורגות XXX מימין, שוק איכרים יומי משמאל, הרבה סטייל, שיק, פוזה, ואפילו יוגה. בטח שיוגה.

בבקרים אני מצטרפת להמוני אדם הנדחקים ברכבת הפרברים אל תוך העיר. אפורים, מתוכנתים. כל יום אותו דבר. בצהריים אני מטיילת בין שלל החנויות והמסעדות, בולעת את העיר, שוב, במבט חדש, של פועלת מהעידן המודרני. בערבים שוב הרכבת. והופ אני בכפר. האח בוערת, מתכרבלים על הספה. הולכים לישון מוקדם. בסופי שבוע אני עמלה בגינתי החדשה. שותלת כמה עצים (כן! תפוח ודובדבן), מטפחת את שיחי התבלינים. אחרי עבודת הכפיים צועדים דרך השדות לפאב השכונתי לאיזו בירת אייל טובה.

אלו הם חיי. וזה טוב. מה שנראה לי שעמום בורגני ובנאליות שאין כמותה כשהייתי צעירה ומרדנית, מרגיש לי היום נוח ונעים ובבית. כן זהו, בית. יש לי סופסופ, אחרי שנים של לבטים וחיכוכים, מקום משלי, בארץ לא שלי.
אבל אל תדברו איתי על ילדים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על רוצים שינוי?

  1. שחר הגיב:

    אני רוצה כבר לדבר איתך. אחד על אחד, על בירה אם אפשר.

  2. ענת הגיב:

    סבבה אבל זו לא תגובה לבלוג….. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s