למה לי לקחת ללב?

משהו גדל בתוכי, והשמש בחוץ רוב הזמן, ואני משתנה. אני מרגישה את זה קורה. יותר מדויק להגיד שאני משילה מעליי שכבת עכבות שגדלו מסביב, מאז המעבר ללונדון.
לונדון עיר גדולה. ענקית. המוני אנשים, המוני תיירים. הקצב מהיר. אין סלחנות, אין מקום לבלבול. עיר גדולה זה דבר פרקטי, מתגלגל. צריך ללמוד מהר איך התברג, להצטרף לזרם ולשחות בכיוון השעון עם האחרים. כמעט מבלי לשים לב הופך המהגר לעוד אחד מין השורה. אנגלי למראה, עם מבטא בדיבור. את השונות שומרים למפגשים בין חברים ולפרטיות הבתים. לאט לאט השונות איננה בולטת לעין כבעבר. מתבוללים. לא במובן הדתי, כי אם במובן היומיומי של המילה.
התהליך הזה, בעיקר בהשוואה למשא שישראלי ממוצע מביא עימו לאנגליה, התבטא אצלי בניכור. התחלתי לא לראות. לא לראות אנשים עוברים ושבים. קודם כל כי לא מנומס לבהות כמו שאהבתי לעשות. וגם כי הריכוז נמשך פנימה. ממהרים ממקום למקום ולא רואים ממטר. להתרכז לא לטעות בקו התחתית, לשים לב לא לשבת על מסטיק או ליד מישהו מצחין במיוחד. לשים לב רק למה שרוצים.
והיתה בי תכונת מלחמה כשיצאתי לרחובות עמוסים. כמו עטוית שריון המגן עליי מרוח אבק גשם תיירים נדחפים גנבים והומלסים. קרביות משחרת לטרף. רק תדחפו אותי, רק תעשו צעד לא נכון ואני אכנס בכם. הכל אצלי בראש, כמובן. לא באמת. בעולם ה'נדמה לי' נקמתי בכל המטומטמים שהעזו לחרוג מהשורה.
ועכשיו? עכשיו פחות. עכשיו אחרת. אנשים הם אנשים והם נולדו לעצבן אחרים, זרים. אבל זה לא נוגע בי. זה עובר ליד. ולא מאדישות אני סולחת מראש, אלא מחמלה. הלוואי והיה בי אותו כח קודם. להפסיק להגיב בשליליות, להפסיק לקחת ללב, להניח להכל לרגע, ולראות מה זה עושה לי. איך זה מרגיש.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s