תובנות ומיתוסים

אדם לאדם זאב
אם בכינוי 'זאב' התכוונו חזליינו לאנטיפטיות אז ביניהם כנראה היתה גם אישה בהריון באמצע לונדון, כי זה נכון! אלו מכם שנרתעים מגזענות טהורה, דלגו לפסקה הבאה כי אני מורידה את הכפפות. כלהאנשים הלא-לבנים לא יפנו את מקומם לאשה בהריון, לא משנה מה. חלק מהעדות אף ינעצו מבטים בלתי מנומסים בבטן התפוחה, עוד לא פענחתי למה. בני עשרה ועשרים יעמידו פנים שאני לא קיימת. בשביל זה יש אייפון, לא? והאבסורד הגדול מכולם הם אלו שגם אחרי הפצרות ברורות יסרבו להראות ולו טיפת אנושיות. את אלו אני מקללת באופן אישי ולא מזניחה בני משפחה וחיות מחמד. אני גם כאילו במקרה נתקלת בהם עם התיק, עדיף בראש. בדמיוני שוורצנגר בא לעזרי חמוש בכלי הרג בלתי מתפשר.

מה אסור ומה מותר ומה סתם באופנה
הרפואה המערבית עובדת לפי כללים ברורים. נכון או לא נכון? לא נכון. כל מדינה בוחרת ממה להתעלם וממה לעשות אייטם. זה בהתאם לנורמה המקובלת ונוחות זמנית. היפנים לא שמעו על דג נא כאיום לאשה בהריון ולעוברה. איטלקיות שותות יין אדום כתמול שלשום (ובהן אני הכי מקנאה). עד לפני כמה שנים חשבו שבוטנים יכולים להביא להרס. זיכו אותם, האומללים. הכי מסכנות הישראליות. שם הפאניקה חוגגת. ערימת הבדיקות וההפחדות להן נתונה כל הריונית מעבירה בי צמרמורת.

קשה באימונים קל בקרב
הריון קל – סגולה ללידה קשה או להיפך. אי אפשר גם וגם. אשה קטנה יכאב לה יותר. מי שעושה יוגה יכאב לה פחות. לעשות תרגילי רצפת האגן (כן כן בדיוק מה שאתם מדמיינים) כל יום כמה פעמים ביום. לשבת עד כדור, לשכב רק על צד שמאל. לעשות ספורט, אבל גם להרים רגליים מתי שאפשר שלא יתנפחו. להרגע. לנשום. להרגע. להדליק קטורת, לעמעם אורות. להרגע.
חלאס. כמה אפשר?

בהתחלה כל מה שתינוק צריך זה את אמא שלו
אבל זה הרי כל כך לא כלכלי. יש פה פוטנציאל ניצול גדול כמעט כמו קהל המתחתנים. ועוד לא נתקלתי בזוג צעיר שהעיז להגיע למועד הלידה בלי להיות מוכנים עם ערכה שעברה הכשרים וקיבלה המלצות ועמדה בתקנים, וכוללת עגלה מושב לאוטו חיתולים קרמים בקבוקים מחטאים משאבה מגינים מיטה עריסה ולול נייד וצעצועים ומוביילים ומוניטור ומד חום ואמבט ושמיכה כזו ושמיכה אחרת. ועוד לא הגענו לעיצוב חלל החדר לטעם התינוק. סכומים ניכרים נשפכים עוד לפני שהתינוק נשם לראשונה את אויר העולם הקפיטליסטי אליו הוא מצטרף. ויד על הלב, כמה פריטים מרשימת ה"בסיס שחייבים" ניסיתם פעם פעמיים וזנחתם בפינה כאבן שאין לה הופכין?

בן או בת
האנגלים אוהבים הפתעות. המוסכמה החברתית היא שלא לברר את מין העובר מראש. הורים סקרנים במיוחד או זוגות שנפל בחיקם לעבור את אחת הסריקות עם אחות 'שנפלט לה' ובאופן כללי היא לא פני פוקר, יודעים מה יש להם בתנור. אבל הרוב לא. ובן זוגי שיחיה התבצר בתוקפנות בעמדתו שלא לדעת. זה די נחמד אבל זה מעורר באנשים סביבי תכונה מאוד מוזרה.
כולם טוענים לכתר "רואה נסתרות". צורת הבטן שלי עגולה, זה בטח בן. היא לא טעתה אף פעם. יש לו מוניטין בזיהוי עוברים באופן מדויק שזה בן, כי הבטן בולטת קדימה ולא לצדדים. זה לא ניחוש כמו  האחרים, טוענת השלישית, אצלה זה כמעט מדע. הריאליסט שבאדם מתפוגג לנוכח בטן הריונית והנחות מופרכות נושבות לעברי. וכמובן שכולם יודעים. ולכולם גם נורא חשוב לדעת. ובסוף חצי יצאו מנצחים ויוסיפו אותי לרקורד ההצלחות, והחצי השני יעמיד פנים שזה לא קרה.

בייבי שאוור
רעיון אמריקאי טהור מלא בקיטש מיסודו. במוחי הציני בישלתי זוית ראייה חדשה לחגיגה: מתנות! לא נגעתי ואני לא מתכננת לפתוח את תיבת השרצים הפמיניסטית שדנה בסוגיה האם ההטבות לאשה בהריון בעבודתה, מהממשלה, מהרפואה הולמים או לא. רק עשיתי אחד ועוד אחד פחות די הרבה והגעתי למסקנה שאני צריכה מתנות. (ראה האנקדוטה לגבי מה תינוק צריך בימיו הראשונים.) חוצמזה שמסיבה של בנות בלבד מבטיחה כיבוד טעים ובריא (קיש במקום נקניקה נוטפת שומן, דייט קולה ויין לבן לעומת שישיית בירה קרלינג, סלט במקום שבעה סוגי חטיפים בטעם ויניגר וצ'ילי), שיחות על נושאים שברומו של עולם: בגדים, תרבות וכמובן במקרה הזה תינוקות ומשפחה בכלל.

עמידות בפני קיטש
חברה איבחנה את מצבי במדויק. בהתחלה קראתי לה צינית ובזתי לאבחנה המעליבה. אבל לצערי היא די צודקת. ומה שהכי מטריד שזה שפחות ופחות מטריד אותי שנעשיתי שכזו. מדובר ברמות בדביקות, קיטש ושאר מיני קונפורמיזם שאני מכילה. וגרוע מזה, דברים שפעם לא היו עוברים את סף הזלזול, מתחבבים עליי, יותר מידי. לפני שנים הייתי מביטה מהצד בזעזוע קל עד בינוני במבוגרים הנמסים מתמונה של תינוק/גור חתולים/שקיעה… מזעזע במיוחד כשהתמונה היא של תינוק ש, איך לומר בעדינות, פשוט מכוער? צריך להודות, חלקם יוצאים קצת עקומים. לפעמים זה משתפר עם הגיל, לפעמים מודים שלפחות לילד יש אופי זהב וחוש הומור בריא.
ומה בדבר עיצוב חדר התינוקות בדברים חמודים בצבעי פסטל? זכורה לי בת עשרה לובשת שחור שמתעבת כל גוון שיש בו ריכוז של יותר מ20% לבן. איכס, רכרוכי. טוב אז לשם עוד לא הגעתי. זה עדיין מאוס בעיני. לפחות זה.
אמרו לי להשמיע מוצרט לבטן. שתינוקות אוהבים קלאסי. וואלה? באמת? מאיפה לכם? אני חושבת שפיקסיס יותר נחמד לשמוע. אז לא, לא יהיה לי קולדפליי לתינוקות בפלייליסט. או שכן?
והרי כבר הודיתי שעשיתי בייבי שאוור שכלל הפעלות. שלום לך בת עשרה מגניבה ומורדת. נכשלת. התבוללתי עם השאר. נעשיתי כמוהם, המשפחות.

עוד כמה אבחנות לייט:
זה כמעט מצחיק. אני חושדת שיש בבטן התפוחה והידיעה שיש בה חיים חדשים אלמנט שמעורר אצל רבים יצר מאוד ראשוני להגיב. כל אחד יעצב תגובה משלו. יש אלו שיחייכו בטפשיות מרגשת, ילטפו את הבטן, יציעו עזרה, ירתעו בסלידה של "מי מביא תינוק לעולם כמו שלנו בימים שכאלו", יתחילו שיחת חולין קלה (כן! האנגלים, מפטפטים בקלילות עם שזרה שכמוני. כמעט הרגשתי שאני שוב שתל אביב וליבי החסיר פעימה של געגוע).
אנשים נוגעים בי חופשי. אני לא מבינה ממש מה בדיוק נותן להם את החופש לשים יד זרה על איזור די אינטימי בכל נסיבות אחרות כמו בטן. אבל עוד יותר מפתיע שזה לא ממש מפריע לי.

שורה תחתונה
שיצא/תצא כבר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s