לונדונית למתקדמים

השנים שהעברתי פה והתערבלות עם המקומיים לימדו אותי המון. איך לעמוד בתור, איך להגיד סליחה, איך להדחק בתחתית מבלי לגעת באיש מסביבי. אבל יותר מכל למדתי את השפה. לא, ברצינות. קודם כל למדתי שאנגלית ואמריקאית זה לא אותו הדבר. ממש לא. ישראלים לומדים אמריקאית בבתי הספר והטלויזיה והקולנוע (וגם האינטרנט לרוב) מחזקים את השורש. לכאורה ההבדלים לא ניכרים. יו סיי פוטאטו… אבל יש ועוד איך. למשל למדתי שלהגיד pants יכול להביא מבוכה רבה כי פה זה תחתונים בעוד שבארה"ב זה מכנסיים… ועוד רבות התקלות.
השלב הבא, לאנגלים למתקדמים זה ללמוד את הניב המקומי, להבין מה ההבדל בין סקאוס לקוקני, להבין מה לעזאזל הסקוטים אומרים, ולהבין סלנג. להלן טעימה מהנבחרים ששמעתי עד כה וגרמו לי לחייך:

Dog and a bone
ייחודי ללונדון, מזרח לונדון לשם הדיוק. המתחכמים המציאו לעצמם שפה פרטית שהשוטרים לא יבינו שתאפשר להם להמשיך בשלהם מבלי להתפס. השפה נקראת חריזת-קוקני (Cockney rhyming). עשרות חרוזים, האחד יותר יצירתי מהשני, הומצאו בשנות החמישים. כיום השפה בשימוש קומי בלבד ולרוב אצל ותיקי העיר, אלו שהם לונדונים "באמת". חצי לונדונים שכמותי יתהו מהיכן דבק הכינוי 'כלב' לסלולרי, או 'צפרדע' לכביש. הנה רשימת החרוזים. אנקדוטה נוספת: 'Donkey's Ears' הוא החרוז ל'שנים'. איכשהו במרוצת השנים החרוז השתבש והיום נפוץ לא פחות המונח Donkey's Years כשרוצים להגיד שכבר הרבה זמן עבר ("I was waiting for you for Donkey's years! Where were you?").
ולא, הכינוי ל'אשה' לא מצחיק בכלל.

Tea
כן כן, כולנו יודעים מה זה תה… וכמה האנגלים אוהבים אותו. עם או בלי חלב, עם או בלי ממתיק, עם או בלי עוגיה בצד. ולא רק בארבע אחרי הצהריים. אבל המשקה הזה כל כך אהוב שהוא גם כינוי לארוחה. מקורו בצפון האי ומיוחס למעמד הפועלים (בעוד שבורגנים יאכלו 'dinner'). כיום הסלנג בשימוש לכל ארוחה של היום.

Lollipop man
תאמינו או לא, מדובר בקריירה. בישראל קוראים לזה 'משמרות הבטיחות' וילדים מהכיתות הגבוהות יותר של בית הספר היסודי נידונים לקום מוקדם מהרגיל כדי להתייצב במעברי החציה סביב בית ספרם. חמושים באפוד צהוב זוהר, שעיקר תפקידו להביך את לובשו כי אינו עומד בשום צו אופנה, יהיה בעשור באשר הוא. בידם אוחזים תמרור עצור מחובר למקל (להלן הסוכריה!) והם עוצרים את התנועה ומסייעים לילדים צעירים מהם לחצות את הכביש. האנגלים לקחו את המשימה צעד או עשרה קדימה, ולתפקיד הנוצץ גוייסו לא ילדים אלא מבוגרים. יופי של עבודה – ארבעה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, חופשים לרוב, והכי שווה – הכותרת הכי מגניבה לשים בקורות החיים.

Rag and bone man
שוב מדובר בקריירה, זוהרת לא פחות מאיש הסוכריה ולבטח בעלת היסטוריה מפוארת יותר. לפחות מהמאה ה-19 שהמקצוע קיים ובתרגום חופשי מדובר באלטאזעכן. אגב, לבטח תדעו שהמלה 'אלטאזעכן' מקורה ביידיש, אבל מה הפירוש? 'דברים ישנים'. הגיוני. ולמה באנגלים סוחרים בשטיחים ועצמות? מה קרה למקררים ומכונות תפירה? מי רוצה לקנות עצם או חס ושלום למכור? ושטיחים? פה זה לא פרס והשטיחים מוצמדים לרצפות בדבק חזק… לא נעים, אבל מקור המקצוע היה ברוכלים שאספו עיזבון מבתים. עברו מדלת לדלת עד שנמצא הבית העצוב בו נשמה חזרה לבוראה ומישהו צריך לאסוף את כל הז'אנק. ואם לא אכפת לך, עניים אנחנו ולא ממש מכירים את השכן שנפטר ואין באפשרותנו לארגן קבירה נאותה למסכן. תוכל גם לקחת איתך את המת?… זה רק אני או שגם אתם מדמיינים גופה עטופה בבד עבה (שטיח?), א-לה מאפיה?

הנה עוד הוכחה שלאנגלים יש ועוד איך חוש הומור בריא.
רוצים עוד?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s