אשמורת הבוקר

המבקרים בעיר זוכים לראות אותה ייצוגית, מזמינה, מפתה, ולעת לילה בואכה בוקר גם עייפה ואפילו ממתינה לניקוי.
העובדים בעיר רואים אותה ככה אבל גם אחרת. מסע תחבורתי מורכב, פולט אותי בתומו כל בוקר במרכז הווסט אנד, שניה לפני שהכל מתחיל. הרחובות עוד ריקים, כמעט. תיירים אין, למעט כמה מבולבלים שנפלטו לרחובות מוקדם מידי (אני מאשימה את זמני ארוחת הבוקר במלונם שקטע מנוחתם). אז מה כן יש?
יש אספקה. כל בעלי העסקים ממלאים חיק בתי העסק במרכולת אותם יציגו בגאווה וימכרו לכל המעוניין. מאות משאיות ברחובות, פורקות מכל וכל.
יש מנקי רחובות אוספים פיסות אחרונות שנותרו עדות ליום שנגמר לפני שעות ספורות. בשבילם היום החדש כמעט נגמר.
בתי עסק נפתחים לקהל הרחב. קודם הבנקים ובתי אוכל שמתמחים בקפה ודומיו. אחריהם מתעוררים המשרדים, ואז החנויות למיניהן. ולבסוף בעצלתיים נפתחים גם המסעדות והבארים. הם האחרונים לסגור את היום, מותר להם.
גם חסרי הבית ברחובות. הם עוד ישנים, מנצלים דקות אחרונות של שקט יחסי ולפני שבתי העסק יפתחו ויגרשו אותם ממפתנם. ערימות האנשים ימלאו את המדרכות לעייפה ולא ישאירו להם מקום להצטנף. ביום הם מתחפשים לאנשים אחרים. מוכרים מגזינים או פשוט יושבים בפארק.
זה יפה לראות את העיר נפתחת על בוקר, מתנערת ומכינה עצמה ליום חדש. אם מפספים את השעה השקטה הזו בכל בוקר, אפשר בקלות לחשוב שהעיר תוססת ללה הפסקה ואין לה שניה למנוחה. אבל זה לא נכון. אפילו עיר ותיקה ועמוסה לעייפה כמו לונדון זוכה לשעה של חסד.