מבול של אומנות

והרי תקציר אירועי התרבות שפקדתי לאחרונה:
השאנט מעלה הופעות שאפשר לקרוא להם פרינג'. ואפשר לתאר כל אחד בנפרד. אבל למצוא הגדרה כוללת יותר מסובך. כי בכל פעם השאנט לובש תחפושת חדשה. הם התחילו לפני כארבע שנים בחללי תחנת באנדרגאונד של לונדון ברידג' שאינם כבר בשימוש ובראו עולם סוריאליסטי למבקרים. לאחר הפסקה מתודית די ארוכה הם חוזרים עם "הארכיטקטים" –  סיפור הלבירינט בתלבושת מודרנית. הלוקיישן החדש הוא מפעל נטוש בברמונדסי בין מקבץ מרשים של אסטייטס. אנו, הקהל, מובלים אל תוך חלל שעוצב כאולם מרכזי על ספינת שייט תענוגות, כולל להקה, שולחנות כיסאות כיבוד קל וחלונות עגולים דרכם נשקף ה"ים" שבחוץ. הסיפור: קרוז סוריאליסטי אינסופי, שנעשה אפל, אפל מידי ולבסוף מוקיע את הקהל לתוך המבוך. התוצאה מרתקת ומקורית. אמנם קצת שמרני מידי. היו יכולים ללכת עם זה יותר רחוק, לתת לנו ללכת לאיבוד ממש בתוך המבוך. אבל אם להיות מציאותיים, האנגלים קצת פחדנים, לא כמונו הישראלים המחוספסים. הא!

תערוכה קטנה ומרתקת של האומנית האוסטרלית פאטרישיה פיצ'יני עסקה בקשר שבין האדם והמלאכותי שברא. היא מנסה ליצור בפסליהם את השלמות שאנו שואפים אליהם ואיפה נותרים אלו שאינם מושלמים. הפסלים מציאותיים עד כדי להבחיל. הם מושכים ומרתיעים את הצופה. הם שואלים מה זה אנושי ומה מלאכותי ומה הקשר ביניהם. פסלים מטרידים בנוכחותם הכל כך אמיתית. מבטם נוקב במבקר, שרוצה להתקרב עוד ועדו, כמעט לגעת ולבקש שיקומו לחיים ויספרו את סיפורם. אך באותה מידה נרתע מהם ומבקש לשכנע את עצמו שזה בסדר והם רק בכאילו ולא יעשו לא שום דבר רע.

מריקו מורי חוזרת ללונדון בתערוכה "לידה מחדש" (תרגום חופשי). מיצבים ענקיים של חומר חלומי למראה ואור הבוקע מתוכו, ספק כלוא ספק נובע ונולד. כמו ישויות מעולם אחר. התערוכה כולה עוסקת במה שמעבר למודעות שלנו אך עוטף אותנו כל הזמן. האומנית היא בודהיסטית אדוקה, מבלה את ימיה בחקירה מעמיקה: עד כמה היא יכולה לתאר באומנות ויזואלית את מה שבלתי ניתן לתפוס בחושים או אפילו להבין. משימה לא פשוטה. התוצאה: לא לציניים שבינינו. ניו אייג'יות חזקה מפעפעת מכל חדר וחדר. הון לא קטן נדרש להקמת כל אחת מהעבודות שמוצגות. האם מותר לשאול איפה עובר הגבול בין 'בזבוז כספים' ו'למען האומנות'?  והם כולם כל כך נקיות לפרטים. לאלו שקשורים בעולם המוחשי הן יראו ריקות ותמוהות. לאלו שמתחברים לצד האחר הם ימצאו פרשניות רבות למה שלפניהם.

הדבר המדובר הבא בעיר מצריך לעמוד בתור בשביל גשם. בחוץ הגשם מתי שרוצים, גם מתי שלא, בלי תור.  אז למה לעזאזל יעמדו המונים בתור בברביקן בשביל להכנס למיצג גשם?עמדתי גם אני בתור בשביל לברר. התמזל מזלי ונכנסתי צ'יק צ'ק (חצי שעה פלוס מינוס). בחלל כהה ורחב ידיים יורד גשם זלעפות. אין זאונד אחר למיצג אבל רעש הגשם הסוחף ממלא את החדר. אפילו קשה לדבר. למיצב סנסורים רבים שחשים את המבקרים ועוצרים את בגשם במקומות בהם הם עומדים. התוצאה: לעמוד יבשה לגמרי באמצע מבול. זה מרשים וכיף ומעלה שאלות על האמון שאנשים יתנו במיצג שישמור אותם יבשים. אבל אולי בגלל המבול האומנותי מסביב כל העניין הותיר בי רושם מינורי יחסית.

התערוכה הזו הביאה אותי אל הנשיונל גאלרי. מקום השמור לתערוכות "רציניות" של אומנות מ"פעם".   הכותרת סיקרנה אותי וטוב שהלכתי, למרות נטייתי לחשוב שהגלריה ותוכנה 'לא ממש מעניינים אותי'. זו אסופת עבודות המאירה באור חדש את הקשר שבין צילום ואומנות. שבין תולדות והעכשוי. ויש אפילו ייצוג נאות של ישראל בדמות עבודות של אורי גרשט (אחת מהן מודפסת בענק בכניסה לתערוכה). החדרים השונים עוסקים בנושאים שונים לצילום/ציור, מטבע דומם ועד אירועים פוליטיים. התערוכה בוחנת את היכולת של הצילום להגיב את הציור, את כוחו הייחודי של כל מדיום להוסיף ערכים חדשים לתוכן המתואר. מרתק ומומלץ עד מאוד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אומנות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s