מין השורה

עברו הרבה מים בירקון מאז שכתבתי לאחרונה. ונשפכו עוד יותר מים לים התיכון מאז שעזבתי את תל-אביב-רמת-גן לטובת קמדן-סנט-אלבנס. תשע שנים ליתר דיוק, חודשיים וחמישה עשר ימים מאז אותו בוקר מטושטש אחרי טיסת לילה, בו מצאתי את עצמי בדירה בגולדרס גרין. בדרך איבדתי את המפתח למזוודה. השותף לדירה, לא נפגשנו לפני כן, התוודה למבחר התחתונים שבחרתי להביא כשפרץ את המנעול העיקש.

לימודי מסטר באלפנט-אנד-קסטל, עבודה בסקיי, עבודה לבד, עבודה באוסף אייג׳נסיז עם רמות אגו שעלו מיום ליום. חבר, שהפך לבעל, אב לבני היקר. אנשים נכנסו לחיי, אחרים לאט לאט התרחקו.
מעבר לארץ זרה נושא עימו אלפי ניואנסים קטנים. זו לא תהיה הגזמה להצהיר שחיי השתנו לבלי היכר. אבל השינוי קורה לאט, לפעמים בלי משים. ורק הטקס ההדור לקבלת האזרחות העלה באוב את העלילה במלואה.

לטקס הגענו מעט באיחור. מה יש, שילמתי יד ורגל, שיחכו קצת. זו יכלה להיות סיבה יותר אלגנטית, אבל האמת היא שבסיבוב בירוקרטי אחרון לפני סוף המנהרה הפנו אותי למחלקה הלא נכונה במחוז קמדן. באולם ישבו כשלושים מהגרים צייתנים. כולם חצי נרגשים, חצי לא מעיזים לזוז, שחלילה מישהו ישנה את דעתו עלינו ויבטל לנו את הזכות. שלום כיתה א׳. כולם לשבת. כולם לעמוד, ראש המחוז נכנס. נושא דברים. אני חצי מקשיבה וחצי מהרהרת איך בכלל הגעתי לכאן. זה באמת קורה? שנים שאני משלמת סכומי עתק רק בשביל לעמוד בתורים, להחקר, להוכיח שוב ושוב שאני זו אני ואין בי שמץ כוונה רעה. במרכז החדר תמונה ממסוגרת של המלכה. שני סידורי פרחים ענקיים מכל צד, וכמובן איזה דגל או שניים. ראש המחוז מדבר על הלוגו של קמדן. שתי ידיים אוחזות זו בזו. וואלה. קוראים לנו אחד אחד לגשת, ללחוץ את היד, לקבל בזו התעודה, לחייך למצלמה והופלה, חזרה למקום. נקסט. זהו, פחות מדקה וזה קרה. המעבר ממהגרת שספק אם מגיע לה לחיות פה לאזרחית מין השורה כל כך מהיר וחסר צורה. ביציע כל האורחים: בעלים, ילדים, הורים גאים לכל מקבלי התעודות. כמעט והאמנתי שהנה יזרקו עלינו סוכריות. ההמנון מתנגן. אין לי מושג מה המילים. זה רע? איך זה לא היה במבחן? להיות עם חופשי ב-א-א-ארצי-א-נו.

הכל נגמר, ראש המחוז אץ לו לסידורים אחרים. שלושים וכמה מהגרים נעמדים בתור מושלם, מחכים לתורם לקנות תמונות מהטקס. אם זו לא הוכחה שנטמענו בתרבות המקומית, מה כן? באשר לי, ישראלית נשארת ישראלית. נתתי את הטלפון לשכנתי למעמד והיא צילמה אותי חינם אין כסף. תרמתי מספיק בדרכי העקלקלה למעמד. אני מתוורת על התור לתמונות ומצטרפת לתור אחר לקבל תה ועוגה.

חגגנו עם קוקטייל של לפני הצהריים בסנט פאנקרס שהיום מלאה בארים יוקרתיים, מושלמים לאירוע מסוג זה. מובינג און, מובינג און

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s