המלכה

ילדות חולמות איך ביום מין הימים הן יהפכו מסתם אחת לנצר המלוכה. האחת והיחידה, כוחה בלתי נלאה, הדרה חסר תקדים. אחת התחפושות הכי פופולריות היא נסיכה, רצוי בשמלה ארוכה ודרמטית, רצוי עם כתר ושרביט וליום אחד כל מי שמקשיב יעשה כמצוותה, אפילו אם רק בכאילו.
המלכה אליזבת אולי גם חלמה בילדותה על עתיד זוהר כמלכה. ואולי לא. אולי כשאת נסיכה על אמת יש לך חלומות אחרים, נגיד לרכב על אופנים בפארק בשבת. אבל הנה היא, שישים שנה אחרי שחלומה התגשם. בערך. כתר, יש, ארמון, גם, אבל היא יותר בכאילו מילדה בת שש בפורים. ליום אחד ניסיתי לחשוב איך זה בשבילה, באמת. ולמה בעצם בריטניה מתעקשת להמשיך לעמיד פנים שיש צורך במלוכה בזמנים מודרנים כשלנו, בהם אפילו ראש הממשלה נתפס בערבון מוגבל מאוד. ולו לפחות מותר להביע את דעתו ברבים. והוא בחר להיות מה שהוא (כך אנחנו רוצים להאמין, לפחות). המלכה הנוכחית לא ממש הספיקה הרבה בחיים לפני שנפל בחלקה להוביל את בית המלוכה, בגיל 26. והיא לא הראשונה. לפניה המלכה ויקטוריה הומלכה בעודה ילדה רכה (בת 8 כולה!).
בעולם דינמי כשלנו שבו הכל דוהר קדימה ושינוי הוא דבר מבורך, מדהים שהיא דבקה במשימה עד ימינו אנו. ועוד יותר מדהים שעם כל השקיפות החברתית, עולם הצהובונים, והרכילות הגוברת בעידוד האינטרנט, היא עדיין פופולרית. אפילו על דיאנה סלחו לה.
וכאילו לא קשה גם ככה להיות סלב, הנה עוד נקודה להתרשמות. המלכה זקנה. אבל ממש זקנה. לא רק במובן שהיא עוד נוסעת ברחבי העולם. אלא במובן שהיא מאצמת יום יום את דרכי העולם החדש, מתקדמת עם כולנו, סופגת את השינוי ומגיבה לו.
קצת חבל שכל הקונספט של בית מלוכה הוא ארכאי. אבל לאנגלים לא אפכת. הם בעד שימור המסורת והעמדת פנים עיקשת שהם עדיין אימפריה, אפילו אם רק בעיני עצמם בלבד, נכון להיום. אף על פי ולמרות כל זאת, ולציון יום חופש נוסף שנפל בחיק כולנו, כל הממלכה חוגגת. עיר מגוריי, מסתבר, היא מלכת מסיבות הרחוב עם מספר שיא.
מה זה בדיוק מסיבת רחוב, תשאלו. ובכן. סוגרים את התנועה, מוציאים שולחנות כסאות מנגלים, וכמובן מטריות ושאר אמצעי הגנה מהגשם (כל יום חופש באנגליה מצוין במזג אויר מחוברן, עובדה). הרחוב מקושט בסרטים צבעוניים, תמונות של המלכה וכלבה החמוד, בלונים, סרטים, מה לא. המבוגרים אוכלים ושותים. הצעירים צבעו פניהם באדם כחול לבן ועשו מה עושים כל יום חופש אחר – שיחקו כדורגל/תופסת.

ומה עשתה שאר האומה לציון האירוע? אלף סירות שטו במורד התמזה, אני חייבת להודות שלא ירדתי לסוף דעתם להבין למה בעצם, ועוד בגשם. המלכה עמדה שעות וניפנפה לשלום. קצת יותר מוסבר היה הקונצרט בטרפלגר, בו הוציאו מהנפטלין אומנים שהיו מתישהו בשישים השנים האחרונות חשובים למישהו: גרייס ג'ונס הפליאה בשליטה מיוחדת בהולה-הופ לזמן שיא, כצפוי קשישים כמו קליף ריצ'רדס, אלטון ג'ון ופול מקרטני קיבלו סלוט של כבוד. השמאלץ הגיע לשיאו בשיר מקורי שכלל זמרים מכל מדינות ה-commonwealth (איך מתרגמים, מישהו יודע?) בהנחית גארי ברלו (מטייק דאט, היו צריכים להזכיר לי).

מה שכן, זה לפחות היה קצת יותר בטוב טעם מהאירויזיון לפני שבוע. אבל זה (אולי) יקבל פוסט משל עצמו, יום אחד.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ממש קרקס

אני אוהבת בידור בסיסי. מישהו מחליק על קליפת בננה, לורל והארדי. וקרקס. מי לא זוכר את החוויה כילד של האוהל המעט מחניק, ספסלי עץ חורקים. זירה מעגלית כולה קסם. הלוליינים, החיות, טבעות האש, אפילו הליצנים.
פסטיבל מופעי קרקס אלטרנטיביים הגיע ללונדון, לראונדהאוס החודש. יצאנו לבדוק את  מופע הפלאים של פרופסור וואנסה. לאפט סייד לקרקס מבטיח מופע קצת אחר, לפחות. ומקיים.
נחתנו בשנות השלושים. מסביב ביתנים במעגל סביב הזירה המרכזית. כרוזים מזמינים אותנו להכנס לחזות בפלא המוצג בפנים. אקלטרה מחשמלת את עצמה והסביבה. אשה חסרת פלג גוף תחתון. והפלא שהכי הרשים אותי – הליידי חסרת הראש! במקביל בזירה חרקים שונים מבצעים תעלולי אקרובטיקה מרשימים הכוללים פירמידות שונות ותנוחות שיווי משקל בלתי אפשריות. הכל נע שקו הדק בין גרוטסקי למצחיק.
לקינוח שתי פיות (לא אנושיות, אני משוכנעת)  לבושות לבן התגלגלו בהרמונית מושלמת על גלגל תלוי באויר. כמו קליידוסקופ אנושי, סימטרי להפליא, שנע בקלילות מעוררת פליאה. הותירו אותנו לאחר כל ההפתעות שראינו, מאוד שקטים ומאוד מרוגשים.

פורסם בקטגוריה אומנות, ספורט | עם התגים , , | כתיבת תגובה

לונדונית למתקדמים

השנים שהעברתי פה והתערבלות עם המקומיים לימדו אותי המון. איך לעמוד בתור, איך להגיד סליחה, איך להדחק בתחתית מבלי לגעת באיש מסביבי. אבל יותר מכל למדתי את השפה. לא, ברצינות. קודם כל למדתי שאנגלית ואמריקאית זה לא אותו הדבר. ממש לא. ישראלים לומדים אמריקאית בבתי הספר והטלויזיה והקולנוע (וגם האינטרנט לרוב) מחזקים את השורש. לכאורה ההבדלים לא ניכרים. יו סיי פוטאטו… אבל יש ועוד איך. למשל למדתי שלהגיד pants יכול להביא מבוכה רבה כי פה זה תחתונים בעוד שבארה"ב זה מכנסיים… ועוד רבות התקלות.
השלב הבא, לאנגלים למתקדמים זה ללמוד את הניב המקומי, להבין מה ההבדל בין סקאוס לקוקני, להבין מה לעזאזל הסקוטים אומרים, ולהבין סלנג. להלן טעימה מהנבחרים ששמעתי עד כה וגרמו לי לחייך:

Dog and a bone
ייחודי ללונדון, מזרח לונדון לשם הדיוק. המתחכמים המציאו לעצמם שפה פרטית שהשוטרים לא יבינו שתאפשר להם להמשיך בשלהם מבלי להתפס. השפה נקראת חריזת-קוקני (Cockney rhyming). עשרות חרוזים, האחד יותר יצירתי מהשני, הומצאו בשנות החמישים. כיום השפה בשימוש קומי בלבד ולרוב אצל ותיקי העיר, אלו שהם לונדונים "באמת". חצי לונדונים שכמותי יתהו מהיכן דבק הכינוי 'כלב' לסלולרי, או 'צפרדע' לכביש. הנה רשימת החרוזים. אנקדוטה נוספת: 'Donkey's Ears' הוא החרוז ל'שנים'. איכשהו במרוצת השנים החרוז השתבש והיום נפוץ לא פחות המונח Donkey's Years כשרוצים להגיד שכבר הרבה זמן עבר ("I was waiting for you for Donkey's years! Where were you?").
ולא, הכינוי ל'אשה' לא מצחיק בכלל.

Tea
כן כן, כולנו יודעים מה זה תה… וכמה האנגלים אוהבים אותו. עם או בלי חלב, עם או בלי ממתיק, עם או בלי עוגיה בצד. ולא רק בארבע אחרי הצהריים. אבל המשקה הזה כל כך אהוב שהוא גם כינוי לארוחה. מקורו בצפון האי ומיוחס למעמד הפועלים (בעוד שבורגנים יאכלו 'dinner'). כיום הסלנג בשימוש לכל ארוחה של היום.

Lollipop man
תאמינו או לא, מדובר בקריירה. בישראל קוראים לזה 'משמרות הבטיחות' וילדים מהכיתות הגבוהות יותר של בית הספר היסודי נידונים לקום מוקדם מהרגיל כדי להתייצב במעברי החציה סביב בית ספרם. חמושים באפוד צהוב זוהר, שעיקר תפקידו להביך את לובשו כי אינו עומד בשום צו אופנה, יהיה בעשור באשר הוא. בידם אוחזים תמרור עצור מחובר למקל (להלן הסוכריה!) והם עוצרים את התנועה ומסייעים לילדים צעירים מהם לחצות את הכביש. האנגלים לקחו את המשימה צעד או עשרה קדימה, ולתפקיד הנוצץ גוייסו לא ילדים אלא מבוגרים. יופי של עבודה – ארבעה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, חופשים לרוב, והכי שווה – הכותרת הכי מגניבה לשים בקורות החיים.

Rag and bone man
שוב מדובר בקריירה, זוהרת לא פחות מאיש הסוכריה ולבטח בעלת היסטוריה מפוארת יותר. לפחות מהמאה ה-19 שהמקצוע קיים ובתרגום חופשי מדובר באלטאזעכן. אגב, לבטח תדעו שהמלה 'אלטאזעכן' מקורה ביידיש, אבל מה הפירוש? 'דברים ישנים'. הגיוני. ולמה באנגלים סוחרים בשטיחים ועצמות? מה קרה למקררים ומכונות תפירה? מי רוצה לקנות עצם או חס ושלום למכור? ושטיחים? פה זה לא פרס והשטיחים מוצמדים לרצפות בדבק חזק… לא נעים, אבל מקור המקצוע היה ברוכלים שאספו עיזבון מבתים. עברו מדלת לדלת עד שנמצא הבית העצוב בו נשמה חזרה לבוראה ומישהו צריך לאסוף את כל הז'אנק. ואם לא אכפת לך, עניים אנחנו ולא ממש מכירים את השכן שנפטר ואין באפשרותנו לארגן קבירה נאותה למסכן. תוכל גם לקחת איתך את המת?… זה רק אני או שגם אתם מדמיינים גופה עטופה בבד עבה (שטיח?), א-לה מאפיה?

הנה עוד הוכחה שלאנגלים יש ועוד איך חוש הומור בריא.
רוצים עוד?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

אבחנה דקה

איקאה חשבו על הכל: מתקן לאיסוף שקיות ניילון, משקל דיגיטלי שהוא גם שעון (למה, בעצם?), פתרונות אחסון לכל מידה, ספות שנפתחות למיטות שמתקפלות חזרה ובדרך שולחות את המצעים לכביסה.

לכל מוצר מתלוות הוראות הרכבה. לדברים המתוחכמים דרושים שני אנשים צעירים ונמרצים עם חיוך והרבה כוונה. אבל הם לא חשבו על דבר אחד חשוב מאוד. מה עושים אם אותם שני מבוגרים הינם הורים לתינוק עירני שלא ממש מתחשב בצרכי הסביבה?

על כן אבקש להעיר את תשומת לב ענקי האבזור לבית השוודים לעניין ולבקש לכלול פתרון לבעיה. ואני אפילו מוכנה להתחיל להניע את גלגל המחשבות עם כמה רעיונות: הוראות הרכבה מתקפלות שהן גם צעצוע לילד, הוראות שמנגנות את השלבים כשיר ילדים קיצבי. אולי בייביסיטר צמוד למשך ההרכבה?!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | כתיבת תגובה

עקרת בית נואשת

עונת החגים המקומית נגמרה , כולם חוזרים לשגרה. החורף סירב לוותר לשמש והוא פה, לצערי הרב. בחוץ סערה משתוללת, תקועים בבית עד יעבור זעם.
לאמא טריה שכמותי, החיים בפרברים צופנים מלכודת טלויזיה מסוכנת. ונפלתי אפיים. התמכרתי ללהיט החם THE BANK JOB. זה הולך ככה:
המנחה שואל שאלה, קלה, אבל צריך לחשוב מהר ולענות עוד יותר מהר. ואם ענית נכונה בוחרים תא בכספת מ1 עד 25. בתאים סכומי כסף שונים, אבל חלקם, לצער כולם, ריקים. ובשלבים מאוחרים יותר של המשחק גם אפשר ל'גנוב' מהמתחרים. הסכום נאסף למזוודה. ואז חושבים, להשאר ולנסות להרוויח עוד או לצאת לפני שנגמר הזמן. המשחק מהיר, בקצב מודרני של אנשי אינטרנט שמקדישים מקסימום דקה לכל חידוש לפני שמחליטים אם שווה או רפה. המטרה לצאת מהכספת בזמן אבל עם הכי הרבה כסף. אם נתקעים בפנים לא יעזור כל סכום, מפואר ככל שיהיה, וההפסד מר. אם יוצאים מהר מידי המתחרים האחרים יכולים לצבור יותר כסף. החלטות קשות צריכות להעשות!

הגמר בשבת היה מרגש והפתיע את כל הצופים (או פחות אותי) כששני גברברים שהעפילו לגמר החליטו להיות קצת יותר מידי תאבי בצע והפסידו את כל הסכום למתחרים שנפלו בדרך לגמר. עצוב ושמח.

רוצים להתמכר כמוני? הנה.

פורסם בקטגוריה טלויזיה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

טעם החיים

הערה לכל הקוראים הציניים, הרשומה הבאה לא בשבילכם. תחסכו מעצמכם את המרירות ותמשיכו לפוסט הבא. מובטח שהבלוג לא הפך דביק, רק לפעמים.

פעם חברה טובה לקחה אותי יד ביד ל'יד לחתול'. אני זוכרת אותנו יושבות בחדר מלא גורים, כולם מנסים להרשים אותנו בדרך זו או אחרת. אחד ישב בצד, כאילו יודע שלא יצא מהביקור שלי הרבה כי אין לו מה להציע ביחס לאחרים. הוא כבר היה 'מתבגר', לא כדורי ופלאפי כמו הקטנטנים ולאחר תאונת דרכים גם מצולק פה ושם. כשראה שאני מתקשה לבחור גבר עליו יצרו והחליט לנסות את מזלו בכל זאת. התמקם על בירכיי וכך, בטבעיות, הוכרעה ההחלטה. אותו ברווזון מכוער נסע איתי הביתה.
אני זוכרת את השבוע הראשון יחד. למדנו להכיר אחד את השני. הוא היה חסר אונים ומפוחד. ריחות חדשים, רעשים, ובנוסף לכל איתו בדירה יצור ענקי שמדבר אליו בשפה משונה (אני) – עושה רושם של חברותית אבל הוא לא לקח צ'אנסים מיותרים.
ואז הקרח נשבר. התאהבות בלי גבולות.

שנים עברו והמציאות הפגישה אותי עם אותם רגשות, הפעם חזקים אלפי מונים. יצור חדש שבא לעולם, לעולם שלי. הוא שלי, ממני. אנחנו לא באמת מכירים. לא מדברים את אותה השפה, לא מבינים לאן הקשר הזה מוביל… אבל ההתאהבות כבר שם. זה טבעי לגמרי ולא בא מהראש.

בגיחה לעיר הגדולה, אחרי שבועות של העדרות, אני מביטה סביבי באנשים בקרון התחתית הדחוק. גילאים שונים. לכולם סוד אחד משותף. כולם פעם התחילו קטנטנים וחסרי אונים. תלויים לחלוטין בהוריהם שיספקו את צרכיהם ויבינו לליבם, בכל מחיר. כולם גדלו – גברברים צעירים לפני בילוי סוער, זוגות לפני דייט רומנטי, לומדים להכיר, משפחות תיירים אחרי יום גדוש חוויות מדדים עייפים לחדרם במלון, מי שעבדו בסופש ובדרכם חזרה עייפים לביתם מתלבטים אם יש עוד כח לדרינק של שבת. רגעים קטנים בחיים של כל אחד מאיתנו.
סוד גדול יותר נסתר מאיתנו עד לרגע בוא כל אחד נעשה הורה לקטנטן משלו. לאבד מעט מהציניות ולהחליט שלהביא חיים לעולם המטורף שלנו זה לא מעשה אכזרי ואגוצטנרי. לתת למישהו הזדמנות לחוות חיים מלאי הרפתקאות. ויותר. לקוות שחייו יתמלאו אירועים קטנים וגדולים שירתקו אותו מספיק כדי להרגיש יום אחד שהנה, אולי, זה טעם החיים? האם זה למה אנחנו פה, טובעים בתודעה שבדרך כלל מאפילה על הפשוט ביותר, שנמצא מול עינינו.
אני מודה שבגיל העשרה צרחתי שלא בחרתי לבוא לעולם וטרקתי דלתות. אז תודה לכם אמא ואבא שנתתם לי מספיק כדי שאתגבר על הבלבול ואצליח להביא את עצמי אל המקום המאושר בו אני היום.

ואיזה כיף שאפשר לשתות שוב. כן גם זה, ובעיקר, הוא טעם החיים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 4 תגובות

אומנות רבותי, אומנות!

היה קיץ מלא אומנות. כל שנה הקיץ מחבק מגוון תערוכות ואירועים, לכבוד התיירים (שבאים כל השנה, בעצם), לכבוד השמש (שמבריזה כל פעם, בעצם) ולכבוד האומנות עצמה, אני מקווה. הקיץ האחרון התברך העושר מיוחד שדורש תיעוד. ערכתי רשימה, סידרתי עדיפויות והופלה. גלגלתי את עצמי בין גלריות וחללי תצוגה. בדחף של דוב לפני תנומת חורף ארוכה במיוחד, סימנתי וי על כל ביקור, בידיעה שעם בוא הסתיו אומנות תהיה רחוקה שנות אור מחיי. ואני שמחה על אותו דחף כי היה שווה:

Tracey Emin בהייורד. אני לא מהמעריצים, אבל רציתי לראות, בכל זאת תערוכת גדולה של אומנית מהנחשבות בתקופה. היו שם השמיכות, הניאונים הסרטים. מרגש במיוחד היה וידאו שהוצג בטלויזיה פצפונת מול מספר כסאות פצפונים לא פחות, ובו שיחה בינה ובין אימה על הורות.

Nan Goldin התחבאה בגלריה קטנה בסמטה מאחורי ריג'נט. מאלו שחלק מהחוויה זה רק למצוא אותן, לצלצל בפעמון המתחזה לפעמון רגיל של חברת עו"ד ולקבל זמזום נצחון לכניסה אקסקלוסיבית לחלל שרק יודעי דבר פקדו. צילומים טריים, חלקם מודפסים ומוצגים על הקיר והם כמעט כמו טפט, ועוד שקופיות (פורמט הדגל של גולדין) של החבורה אותה היא מתעדת כבר שנים. הם עושים ילדים עכשיו. אתם רואים, לא רק אני!

Summer exhibition אמרה חברה, זה כמו התערוכה של בנק פועלים בתל אביב. וצדקה.החללים השמורים בשאר ימות השנה לגדולי האומנים, מתכסים לחודש אחד כל שנה בערב רב של אומנות. כל חדר אצור בידי מבין זה או אחר (המבין יותר או פחות). יש הצלחות מבריקות, יש אומנים מהשורה הראשונה, יש קשקושים שגורמים להרמת גבה, והרוב יושב בנינוחות באמצע. ויש גם מחירים. מישהו רוצה פורטרט א-לה וורהול כל כולו עשוי גפרורים בכמה אלפים?

היה מוזר ב-Taryn Simon @ Tate Modern. חלק מהעבודות עניין ואפילו ריגש. תיעוד על גבול האובססיבי, טוב נו, נהיה כנים, תיעוד אובססיבי, מאוד. על נושאים שונים שברומו של עולם. עולמה של האומנית לפחות. אמירה חזקה על פשעים שאנו עושים זה לזה, לטבע, להיסטוריה. לבקנים באפריקה, ציונים, טרוריסטים, ארנבות באוסטרליה, יתומים בפולין. כל המקופחים קיבלו טיפול זהה בפולרוידים אחידים וטקסטים נקיים. עם הרבה בין השורות.

Takashi Murakami @ Gagosian. עוד מקרה של גלריה שמתחבאת באיזור לא לה. מאחורי קינגס קרוס, באמצעו של רחוב מוסכים וחללי אחסון ודירות שהיו צריכות להיות זולות במיוחד לולא המיקום. ובפנים עולם של דימיון נוצץ, של דיוק שרק יפנים מסוגלים לו וביקורת חברתית מהחכמות באומנות העכשיות.

BP portrait awards. כל שנה אני שם.

ל-Watch me move הלכתי פעמיים. וגם זה בקושי הספיק לי. תערוכה על אנימציה זה כמעט כמו בירה שוקולד, מה יכול להיות יותר מענג? סיקור תולדות האנמציה, מראשיתה ועד ימינו, טכניקות שנבנו, תפקידה בחברה. ודיון מרתק על כוחה של שהאנימציה להגיד מה שלפעמים אי אפשר בשום דרך אחרת.

ולקינוח Design Festival שמתקיים כל שנה ואני לא מפסידה. אחד האירועים שמושכים את תשומת ליבי הוא ה-DesignersBlock. קיבוץ אומני פרינג', בוגרי מגמות טריים ושאר כשרונות גלומים שהעולם עוד לא מצא דרך למסחר אותם, מציגים (ומוכרים) את מיטב רעיונותיהם, וכל שנה בלוקיישן אחר. הלוקיישן עצמו שווה תיעוד לא פחות מהעבודות שהוא מכיל. השנה בבניין נטוש ב-Clerkenwell הטרנדית, מקושט במסיבת תה סואירליסטית, שתלויה בין שמיים ומבקרים.

הרשימה רק גדלה. על כל וי שאני מסמנת בגאווה נוספים שניים. The Museum of Everything , Jerwood Drawing Prize , David Hockney , Gerhard Richter , ואפילו דמיין הירסט. שנת 2012 לא תהיה משעממת. אם אתם בלונדון – תלכו, אם אתם בארץ, תבקרו אותנו פה ונלך יחד.

פורסם בקטגוריה אומנות | עם התגים , , , , , | תגובה אחת