חיים ומוות ביד האמן

היום למדתי שדמיין הירסט הוא אחד האנשים המעניינים ביותר בסצנה הלונדונית בכלל והאומנות בפרט. הוא מקושר לכל המי ומי (צבע את חדר הילדים של בקהאם, מצייר משחק סנוקר של או'סאליבאן, ביים קליפ של בלור, ומה לא), יש לו ביוגרפיה לא מהעולם הזה, כולל זכייה בפרס טרנר כשזה עוד היה נחשב, העבודות שלו גורמות לכולם להרים גבה ולדבר. מה עוד יכול בנאדם אחד, בשר וגם, לבקש לעצמו? לכבוד העניין המוגבר בלונדון הקיץ (אולימפידה וכולי) הטייט ארגן תערוכה ראשונה של האמן שכוללת את כל הלהיטים. יותר משש טון אומנות הותקנו החללים של המוזיאון, והתוצאה לא פחות ממשלהבת. לראות את העבודות שלו בלייב עושה את ההבדל. לעבור בחלל הצר שבין אמא ובנה (הפרה ועגל החתוכים האמצע,כל חצי באקווריום של פורמלין) ולראות את הבפנוכו מקרוב ממש. להכנס לחדר הפרפרים שבו עשרות פרפרי ענק מסתובבים מסטולים מצוף ונחים להתאושש על המבקרים ללא כל חשש, ומיד אחרי לראות פוסטרים צבעוניים שבהם מככבים לא פחות מפרפרים מתים שננעצו למשטח ללא רחמים. אי אפשר שלא להרהר על חיים ומוות ומה שביניהם. מאות כדורים וקפסולות מאבדים את ההקשר ה'קיומי' הרפואי והופכים לגריד של צבע וצורה. כלי חדר ניתוח מסודרים למופת כאילו במטבח בית מלון, או גרוע מזה, בויטרינה של הדודה בסלון, כאילו היו סרויס אטרקטיבי. הוא לוקח את המוסכמות הכי בסיסיות שלנו, אלו של מה כן ומה לא, מה חי ומה מת, מה מותר ומה אסור, מפרק ומחבר ומפרק אותן שוב למסדר יפה כל כך אסטטי שאי אפשר לכעוס, אי אפשר להגיד שזה נורא. אבל זה כן, כי שמות העבודות מבהירות שהנושאים עליהם חושב האומן כשהוא מכין לנו את הכל המייצבים האלו מבקשים שנתיחס אליהם בכבדות מסוימת, לפחות.
החדר האחרון מרהיב. נוצץ, מדליק את העיניים. והכל מלאכותי כל כך אבל גם חי. אמיתי ומעשה ידי אדם. ולקינוח מלאכית מאבן, יונה צחורה של שלום. מה היא מסמלת? שירת הלל לאומנות ולמה שאומנות יכולה לעשות לכולנו. לעורר אותנו מאפטיות, לנער את המוסכמות ולנסות לגרום לנו לשאול שאלות. והשאלה שלי היא 'למה אתם מחכים?', רוצו לפני שנגמר!